האם הנקמה באמת מתוקה? | עו"ד בני דון-יחייא

התורה מצווה: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך". חז"ל המשילו את הנוקם לאדם שפצע את ידו בסכין כשחתך בשר. האם יעלה על הדעת שהוא יכה את ידו השנייה כעונש? כולנו גוף אחד.

הנקמה, אם כן, היא כמו לשתות רעל ולקוות שהאויב ימות. היא פוגעת בנו לא פחות, ולעיתים אף יותר, מאשר במי שפגע בנו.

המהר"ל מפראג הבחין בין שני סוגי נקמה: נקמה פרטית, שנולדת מהאגו הפצוע - והיא נקמה פסולה - ונקמה לתיקון העולם ולהחזרת הצדק. הראשונה מבעירה את האדם מבפנים. השנייה שייכת למערכת מוסרית גבוהה ממנו.

ובפרקי אבות שואלים ומשיבים: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". לא הגיבור שמנצח את האויב אלא זה שמנצח את הדחף להשיב לו כגמולו. זהו סוג אחר של ניצחון. לא "ניצחתי אותו" אלא "לא נתתי לו לנצח אותי פעמיים".

הזירה שבה הנקמה משילה את כסותה הפילוסופית ולובשת בגדי עבודה היא זירת הגירושים, ובמיוחד כאשר מעל מרחפת הרוח הרעה של חוסר נאמנות.

מדוע דווקא שם הנקמה נפוצה כול כך? משום שכאשר בן זוג נואף, הוא אינו רק מפר חוזה. הוא משאיר את בן זוגו פגוע, מושפל ומרוקן מחשיבות. במצב כזה, הנקמה היא מנגנון הגנה תוקפני. הנפגע מבקש להעביר את מרכז הכובד של הסבל: "אם לי כואב, אני אגרום לך לכאוב כפליים, כדי שתבין מה עוללת".

אבל הכאב אינו נעלם כאשר מעבירים אותו לאחר. הוא רק מחליף כתובת. פעמים רבות אני רואה בני זוג שמנהלים מלחמות יקרות וקשות במשך שנים לא כדי לקבל יותר רכוש אלא כדי שהצד השני יקבל פחות. הם אינם מנהלים תיק משפטי. התיק מנהל אותם.

עד כמה מזיקה הנקמה לנוקם? תכופות יותר מזה הנגרם לננקם. אדם המרוכז בנקמה דומה למי שלוקח לידו גחל לוהט כדי להשליך אותו על מישהו אחר אך הוא עצמו הראשון שנכווה.

בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי: מִי שֶׁזּוֹמֵם נְקָמָה רְווּיַת יְצָרִים בּוֹעֲרִים - כְּדַאי שֶׁיָּכִין בְּהֶקְדֵּם שְׁנֵי קְבָרִים. שפינוזה סובר בספרו "אתיקה" כי רגשות של שנאה ונקמה מקטינים את כוח החיים של האדם. הנוקם מעניק לפוגע בו את המתנה היקרה ביותר שיש לו: את תשומת ליבו. הוא מתעורר איתו בבוקר, נרדם איתו בלילה, מנהל איתו ויכוחים במקלחת. וגם כשהפוגע כבר שכח ממנו מזמן – הוא ממשיך לנהל איתו שיחות פנימיות.

ההומור היהודי מספר על אדם שפגש שד. אמר לו השד: "אמלא כול משאלה שלך אך בתנאי ששונאך הגדול ביותר יקבל כפול." השיב האיש: "עקור לי עין אחת."

בלתי אפשרי לרסן לחלוטין את הדחף לנקום אבל לבחור שלא לפעול לפיו – אפשרי. הפסיכולוג ויקטור פרנקל כתב: "בין הגירוי לתגובה יש מרחב. במרחב הזה טמון כוחנו לבחור את תגובתנו."

פסיכולוגים סוברים כי הדרך להימנע מהרס עצמי בשם הנקמה עוברת בהבנה עמוקה שהחלופה הטובה ביותר לנקמה היא לא סליחה אלא אדישות. כשאנו נוקמים, אנו מוכיחים לצד השני שלמעשיו יש עדיין כוח עצום עלינו. לעומת זאת, כפי שאמר אוסקר ויילד, "סלח תמיד לאויביך – שום דבר לא מרגיז אותם יותר מזה". כשהפוגע מפסיק להיות הדייר הראשי במוחו של השני – הוא מאבד את כוחו.

הנקמה המוצלחת ביותר אינה לגרום לאחר לבכות. היא לגרום לעצמנו לחייך. לחזור לחיות, לאהוב, ליצור, לצמוח, להצליח. זו נקמה שאינה משאירה חללים, אינה מצריכה עורכי דין ואינה ממלאת בתי קברות אלא ממלאת את החיים.

ואולי זו תמצית החוכמה: הנקמה מביטה לאחור. החיים מזמינים אותנו להביט קדימה. זו הנקמה המתוקה ביותר או כפי שמסביר זאת חרוז נוסף מספרי: בִּמְקוֹם לְהִתְמַתֵּק מִלְּהִתְנַקֵּם - הַשְׁכֵּם לְהִשְׁתַּקֵּם.

קרא את הכתבה המלאה במקור