הביאו לו את הסעיף

בערוץ 14, המזוהה עם נתניהו, המתקפה לא נרגעה לרגע. "מחר בבוקר אתה (זמיר) תפנה טנקים סביב הכנסת?", האשים איש התקשורת ומקורבו של ראש הממשלה יעקב ברדוגו. "הרמטכ"ל מסכן את הדמוקרטיה הישראלית", קבע. "זה רמטכ"ל פוליטי, קפלניסט מקופלן עובד בשיטת קפלן. כל מטרתו להכשיל את הממשלה". מצעד האיוולת נמשך ונמשך ברצועות השונות של ערוץ השלטון, שהשליכו עוד אבן ועוד אחת על מי שנבחר על ידי נתניהו עצמו להוביל את הצבא ברגע המשברי הזה.

בכמה שיחות סגורות שהתקיימו השבוע הגיב הרמטכ"ל בתקיפות כשאמרו לו שיש מי שמציגים את המכתב שלו כמהלך פוליטי. "השבוע גייסתי את חטיבה 55 למאה ימי מילואים, וגם את חטיבה 4", אמר זמיר. "המילואימניקים האלה לא יראו בית כל יולי-אוגוסט, שוב. לכן כתבתי את המכתב הזה. אני מתכתב איתם ולא עם אף אחד אחר. אני הרמטכ"ל שלהם".

באותן שיחות תיאר מפגש עם אשתו של מפקד בחטיבה 4 במסגרת אירוע לבני הזוג של אנשי קבע. "היא דיברה איתי בדמעות על המחיר שמשלמות המשפחות כבר שלוש שנים", תיאר זמיר. "אני הרמטכ"ל של הלוחמים הללו - בסדיר ובמילואים. לצד משימת הגנת המדינה שאני נדרש לעמוד בה, הם ורק הם מה שמניע אותי".

בתוך שלל החוקים הביזיוניים, סעיף 26ח בחקיקה הנותנת פטור ממעצרים היה זה שהכריע את הכף. הסעיף קובע שהרמטכ"ל נדרש להקים ועדה שתבחן מי יוכר כבן תורה ומי לא. כלומר, על מפקדי צה"ל לקבוע איזה עציר יקבל את הכרטיס הנחשק של יציאה מהכלא ומי יישאר כלוא. כיצד קובעים מי בן תורה? גם את תפוח האדמה הלוהט הזה גילגלו המחוקקים לפתחו של הצבא, כאילו אין שם מספיק משימות.

ברמה הכי טכנית ומקצועית – מדובר במשימה מופרכת מהיסוד. צבא באמצע מלחמה שנקרע בין אין-ספור גזרות לא אמור להכריע בשאלות הללו. ברמה הערכית – זו משימה בלתי נתפסת להטיל על מפקדי צה"ל, שיהפכו ברגע את צבא העם לצבא קנטוניסטי, כזה שמגייס בכפייה באופן סלקטיבי. "זה מה שהקפיץ את זמיר יותר מהכל", אומרים גורמים בכירים, "לא ייתכן שצה"ל יכריע מי יוכר כבן תורה ומי לא".

ראוי לציין ששלושה חוקים שצה"ל זקוק להם בדחיפות לא עברו: חוק הארכת שירות עבר באופן מצומצם, חוק המילואים וחוק גיוס מיידי לא עלו להצבעה. למעשה, הצבא הובל אל פינה שאין איך לצאת ממנה וקיבל משימה בלתי אפשרית לביצוע. בינתיים בג"ץ הקפיא את החוק, כצפוי, אבל מקהלת המלעיזים לא נחה.

חוק הפסקת מעצרי עריקים כה מופרך ורשלני, שקשה להאמין שייכנס אי פעם אל ספר החוקים. כמו חוק יסוד לימוד תורה, שנותר כהצהרה עמומה שיכולה להיות פתח להטרלות אין קץ (מי הראשון שיקים ישיבה חילונית וידרוש עבורה מימון מלא?). אבל לפופוליזם יש את מערכת ההפעלה שלו, והיא לא נחה לרגע. במקום להתמודד עם האתגר הכי גדול של ביטחון ישראל – היקף הכוחות – בורחת הממשלה לטריק הקבוע שלה: התנפלות על הדרג המקצועי. המנגנון הזה אוטומטי לחלוטין, ובעולם הציני שלנו התרגלנו אליו.

בסופו של דבר, הרמטכ"ל הוא המפקד של מאות אלפי אנשים אמיתיים בסדיר, בקבע ובמילואים. גורלם נתון בידיו, במובן המבהיל ביותר. כובד האחריות ניכר. בזמן שהממשלה עסוקה בקמפיינים פופוליסטיים, לאלפי מילואימניקים שוב הגיעו צווים. חיילים שמשתחררים בימים אלו הם צעירים שידעו רק מלחמה מיום גיוסם ויצאו עם צו שקורא להם להמשיך ולהילחם ברצף. אבות לילדים עוזבים בית בשיא החופש הגדול, אחרים בזמן החגים, וחסרי המזל – גם וגם. גם אל הבית שלנו שוב הגיע צו, לפני שהספקנו להתאושש מהסבב הקודם בלבנון.

האכפתיות לחיילים הקורסים היא מזמן לא עניין עבור הקואליציה הזו. אבל הסכנה האמיתית לביטחון ישראל, הפגיעה במערך המילואים ובעקרון צבא העם אמורה להדיר שינה מעיניהם של שר הביטחון וראש הממשלה. בינתיים כל אחד מהם עסוק במשהו הרבה-הרבה יותר דחוף - בתדמית.

כ"ץ קרא למחוק את הרישום הפלילי לאלאור אזריה, שלפני עשור ירה במחבל כפות, במטרה לדחוף אצבע לפצע ישן, לעורר מהומה ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מהזוועה בכנסת. נתניהו, כבן של היסטוריון, דאג להשאיר פרוטוקול נקי: הוא כביכול הגיע במיוחד עבור חוקי ההשתמטות, אבל ברגע האמת לא הצביע וחמק החוצה ל"שיחה ביטחונית חשובה", למרות שההצבעה היא שמית ולוקחת שניות ממש.

מי שאחראי לשלוח חיילים לקרב ולא נותן להם את התנאים הבסיסיים לעמוד במשימה, מי שהמלחמה לא שינתה באופן עמוק (מלבד ירידה במשקל) הוא גם מי ששולח את הקואליציה שלו להצביע לבד על חוקים ביזיוניים מבלי לעמוד בראש ולהוביל את המהלך. תדע כל אם עברייה.

קרא את הכתבה המלאה במקור