20 שנה, אבא. 20 שנה חלפו מאז המלחמה הארורה ההיא, אבל אנחנו זוכרים כל רגע. כאילו זה קרה אתמול. זוכרים איך ב-3 באוגוסט 2006, בדיוק בט' באב, יצאת באחת ההפוגות לקיוסק הסמוך לביתך בעכו.
חמישה הרוגים גבה הטיל שהתפוצץ מטרים ספורים ממכוניתך. "אנוש", הגדירו אותך בבית החולים. "פגיעת ראש, סיכויים קלושים".
לא יכולנו להאמין. רק בן 59, סבא לשני נכדים רכים, אדם אוהב חיים שכמותך. לא ייתכן שכך זה נגמר. ואתה שרדת. כאילו שמעת את תחינותינו. נלחמת. לא ויתרת. יותר מחודש שכבת מחוסר הכרה.
כשהתעוררת, התחלת הכל מחדש. שיקום קשה, כואב, ממושך, אבל היית איתנו. שוב.קיבלנו אותך במתנה לעוד שמונה שנים. משותק, סיעודי, אבל איתנו. מדבר, מבין, אוהב.
הפציעה הקשה לא שינתה אותך. קיבלת את הדין, וחזרת להיות אותו אדם, אהוב, נעים, אבא, סבא, חבר. מרירות, גם אם הייתה כזו, לא ניכרה בך.
20 ביולי 2014 היה יום מקולל. הימים ימי מבצע צוק איתן בעזה. 13 לוחמי חטיבת גולני, גיבורים עזי נפש, נפלו באותו יום לחימה נורא. ישבת מול מבזקי החדשות שתמיד היית מרותק אליהם, שמעת את הדיווחים, ראית את התמונות הקשות ולא עמדת בכאב.
