בישראל, הגורם הפוליטי הקרוב ביותר לגישה הזאת הוא מפלגת הדמוקרטים, שהמרחק בינם ובין התנועה של בן-גוריון ואפילו התנועה של רבין הוא כמרחק בין שם מפלגתם לאופייה האמיתי. הדמוקרטים אומנם אינם מייצגים את כל השמאל הישראלי, אך במצב פרלמנטרי מסוים ההשפעה שלהם עלולה להיות הרסנית למשק ולדמוקרטיה בכלל, ועלולה להחזיר את ישראל ואת כלכלתה בפרט שנים רבות לאחור.
בחלק מארצות המערב, כגון בריטניה, צרפת וארצות הברית, הפופוליזם השמאלני מתבטא גם באנטישמיות ובשנאה קיצונית לישראל על רקע המלחמה בעזה. זו הפכה מבחינתם לקריאת כיוון כללית, כפי שראינו לאחרונה בפריימריז במפלגה הדמוקרטית בניו יורק ובזירות נוספות. השבועון הליברלי "האקונומיסט" הזהיר במאמר שהקדיש לפופוליזם השמאלני מפני האפשרות שהוא יחדור גם לתודעת השמאל הדמוקרטי והמרכז-שמאל.
מה שאירוני וטרגי בעניין הוא שכל זה כבר נוסה בעבר – נכשל והפך לאסון מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית ומבחינת המבחנים העיקריים של צדק ושוויון. זה קרה בברית המועצות ובגוש הקומוניסטי וגם בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפשיסטית ומאוחר יותר בארגנטינה של פרון. יש לזכור שהנאציזם היה שם מולחם מלאומיות וסוציאליזם, ושמוסוליני באיטליה התחיל את דרכו הפוליטית במפלגה הסוציאליסטית.
