בין חדרי המשא ומתן בדוחא לקשרים ההדוקים עם טהרן, בין משפחתו שנפגעה פעם אחר פעם בתקיפות ישראליות להצדקה הפומבית של טבח 7 באוקטובר – זהו סיפורו של האיש שמסמן את הכיוון שאליו צועד…
בין חדרי המשא ומתן בדוחא לקשרים ההדוקים עם טהרן, בין משפחתו שנפגעה פעם אחר פעם בתקיפות ישראליות להצדקה הפומבית של טבח 7 באוקטובר – זהו סיפורו של האיש שמסמן את הכיוון שאליו צועד חמאס ביום שאחרי יחיא סינוואר.
במשך שנים הוא פעל בצילו של רב המרצחים יחיא סינוואר ימ"ש. בעוד סינוואר בנה לעצמו דימוי של מנהיג צבאי אכזרי, מסתורי ובלתי מתפשר, ח'ליל אל־חיה מילא תפקיד אחר: הוא היה האיש שמתרגם את תפיסת העולם של הנהגת חמאס לשפה דיפלומטית, נפגש עם מתווכים, מנהל את הקשרים עם איראן ומדינות ערב ומופיע מול המצלמות כשצריך להסביר לעולם את עמדות הארגון.
כעת, לאחר חיסולם של איסמעיל הנייה ויחיא סינוואר ושחיקתה העמוקה של הנהגת חמאס במלחמה, אל־חיה ניצב במרכז הבמה. בבחירות הפנימיות שנערכו בארגון הוא נבחר מחדש לעמוד בראש הנהגת חמאס ברצועת עזה, ובמקביל הפך לאחד משני המתמודדים המרכזיים על ראשות הלשכה המדינית של הארגון כולו, מול המנהיג הוותיק ח'אלד משעל. לפני שעה קלה, הודיע ארגון הטרור כי אל חיה נבחר לעמוד בראש.
גם אם בסופו של דבר הוא לא היה מוכתר למנהיג העליון, קשה להתעלם מהעובדה שכבר כעת הוא משמש בפועל כאחד ממוקדי הכוח המרכזיים בחמאס: מנהיג הרצועה הגולה, ראש צוות המשא ומתן ואיש הקשר הבכיר של הארגון עם קטאר, מצרים, איראן וגורמים נוספים באזור.
ח'ליל אסמאעיל איברהים אל־חיה נולד בשנת 1960 בעיר עזה. הוא גדל במשפחה מוסלמית דתית, הצטרף לתנועת האחים המוסלמים בראשית שנות השמונים, ובהמשך השתלב בחמאס סמוך להקמת הארגון בשנת 1987.
בניגוד לתדמית הצבאית של רבים מבכירי חמאס, אל־חיה בנה לעצמו לאורך השנים גם זהות של איש דת ואקדמיה. הוא למד באוניברסיטה האסלאמית בעזה, המשיך ללימודי חדית' באוניברסיטת ירדן והשלים דוקטורט בלימודי האסלאם בסודאן. במשך תקופה עסק בהוראה ובפעילות דתית, לפני שהפוליטיקה והטרור הפכו לעיסוקיו המרכזיים.
בתוך חמאס הוא צמח בהדרגה. הוא היה חבר בלשכה המדינית, נעשה מקורב להנהגת הארגון ברצועה וב־2006 נבחר למועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם רשימת חמאס. הבחירות ההן העניקו לחמאס רוב בפרלמנט הפלסטיני והיו שלב מרכזי בדרך להשתלטותו האלימה על רצועת עזה שנה לאחר מכן.
אל־חיה לא נחשב למפקד צבאי בשטח, אך היה חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית שאפשרה לזרוע הצבאית להתעצם. לאורך השנים הוא היה מן הדוברים הבולטים של הקו הנוקשה בארגון: התנגדות להכרה בישראל, דבקות במה שחמאס מכנה "ההתנגדות המזוינת" וסירוב לוותר על הנשק כתנאי להסדר מדיני.
עלייתו המשמעותית החלה לאחר שיחיא סינוואר נבחר ב־2017 למנהיג חמאס ברצועת עזה. אל־חיה נעשה סגנו ואחד מאנשי אמונו הקרובים. החלוקה ביניהם הייתה ברורה: סינוואר שלט במנגנונים הצבאיים והביטחוניים בתוך הרצועה, ואילו אל־חיה היה הפנים הפוליטיות והדיפלומטיות של ההנהגה.
מבחינה זו, אל־חיה לא היה יריבו של סינוואר אלא משלים שלו. הוא לא ניסה להאפיל עליו ולא בנה מוקד כוח עצמאי מובהק. במקום זאת, הוא סיפק לסינוואר את מה שהיה חסר לו: יכולת לנוע בין בירות ערביות, לשוחח עם אנשי מודיעין ומתווכים ולהציג את דרישות חמאס בשפה מחושבת יותר.
גם לאחר שעזב את הרצועה והתבסס בדוחא, הוא המשיך לשמש ראש הנהגת חמאס בעזה מבחוץ. המרחק הפיזי מהרצועה לא ניתק אותו מהנהגתה, אלא דווקא הפך אותו לצינור המרכזי שבין הפיקוד המקומי לבין העולם הערבי והנהגת חמאס בחו"ל.
אל־חיה מזוהה במיוחד עם הקשר ההדוק שבין חמאס לאיראן. אף שחמאס הוא ארגון סוני ואיראן היא מעצמה שיעית, הברית ביניהם מבוססת על אינטרס משותף: המאבק בישראל.
איראן סיפקה במשך שנים לחמאס כסף, אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע בבניית תשתיות הטרור. אל־חיה נחשב לאחד הבכירים בארגון שנהנו מאמון בטהרן ושמרו על הקשר גם בתקופות של משבר. מקורות בחמאס תיארו אותו כבעל יחסים טובים עם איראן ועם חיזבאללה, וכמי שעשוי להבטיח את המשך השתלבות חמאס ב"ציר ההתנגדות" האיראני.
אחד המהלכים הבולטים שבהם היה מעורב היה חידוש היחסים בין חמאס למשטר הסורי. הקשרים נותקו לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר חמאס עזב את דמשק והסתייג ממשטרו של בשאר אסד. בשנת 2022 הגיע אל־חיה בראש משלחת חמאס לבירה הסורית ונפגש עם אסד, במהלך שנתפס כניסיון לתקן את הקרע תחת לחץ איראני.
היחסים עם טהרן הם גם אחד ההבדלים המרכזיים בינו לבין ח'אלד משעל. משעל מזוהה יותר עם קטאר, טורקיה והאחים המוסלמים ונתפס בחלק מהדיווחים כגמיש יותר מבחינה פוליטית. אל־חיה, לעומתו, מזוהה עם הקו של הנהגת עזה ועם המשך ההישענות על איראן.
הפרדוקס המרכזי בדמותו של אל־חיה הוא תפקידו כראש צוות המשא ומתן של חמאס. במשך שנים הוא היה מעורב במגעים עקיפים עם ישראל, ובהם שיחות להפסקות אש, עסקאות חילופי שבויים והסדרים בנוגע לרצועת עזה.
הוא מילא תפקיד במשא ומתן שסיים את מבצע צוק איתן ב־2014, ובהמשך הפך לאחד הנציגים הבולטים של חמאס בשיחות שנערכו בתיווך קטאר ומצרים במהלך המלחמה שפרצה בעקבות הטבח המחריד בשמחת תורה.
אולם עצם השתתפותו במשא ומתן אינה הופכת אותו לפרגמטי במובן המקובל. אל־חיה משתמש בשיחות ככלי להשגת מטרות הארגון, לא כחלופה לטרור. הוא מסוגל לדון בפרטי הפסקת אש ובאותה נשימה להצדיק את המאבק המזוין ולהתעקש שחמאס לא יתפרק מנשקו.
זו אולי התכונה שהפכה אותו למועמד טבעי להנהגה: הוא יודע לדבר עם המצרים, הקטארים והאמריקנים, אך אינו נתפס בתוך הארגון כמי שמוותר על עקרונות היסוד שלו.
לאחר הטבח ביישובי הדרום, אל־חיה היה אחד מבכירי חמאס שהתייצבו להסביר את ההיגיון שעמד מאחורי המתקפה. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" הוא אמר כי מטרת חמאס הייתה לשנות את המשוואה האזורית ולהחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום, לאחר שלטענתו העולם ומדינות ערב החלו להתרגל למצב הקיים.
דבריו חשפו את עומק הציניות האסטרטגית של הנהגת חמאס: הרצועה ותושביה נתפסו לא רק כציבור שעליו שולט הארגון, אלא גם ככלי במאבק רחב יותר. אל־חיה הציג את המלחמה המתמשכת לא כתקלה בתכנון, אלא כאמצעי שנועד לטלטל את האזור ולמנוע הסדרים מדיניים שידחקו את חמאס לשוליים.
עם זאת, בשנים שלאחר מכן ניסה אל־חיה להציג גרסה מרוככת יותר. הוא טען כי מטרת המתקפה הייתה בראש ובראשונה ללכוד חיילים לצורך עסקת שבויים, וכי האירועים התרחבו מעבר לתכנון המקורי. הטענה הזאת התקבלה בישראל בספקנות עמוקה, בין היתר לנוכח היקף ההכנות, מספר המחבלים שהשתתפו במתקפה והאופי המתואם של החדירה לעשרות מוקדים.
המשפחה ששילמה מחיר – והאיש שנשאר בחיים
מעטים מבכירי חמאס נפגעו באופן אישי כמו אל־חיה. לאורך השנים נהרגו כמה מבניו וקרובי משפחתו בתקיפות ישראליות שנועדו לפגוע בו או באנשי הארגון שסביבו.
בשנת 2007 נהרגו כמה מבני משפחתו בתקיפה על ביתו. במהלך מבצע עופרת יצוקה נהרג אחד מבניו, וב־2014 נהרגו בן נוסף, כלתו ונכדו. בספטמבר 2025 תקפה ישראל מתחם שבו שהו בכירי חמאס בדוחא. אל־חיה שרד, אך בנו הומאם, מנהל לשכתו ומאבטחים נהרגו. במאי 2026 נהרג בן נוסף, עזאם, בתקיפה ישראלית בעזה.
הפגיעות במשפחתו חיזקו את מעמדו בתוך חמאס. בארגון המקדש את רעיון ה"שהאדה", אובדן בני משפחה אינו נתפס רק כאסון אישי אלא גם כהוכחה למחויבות ולהקרבה. אל־חיה השתמש לא פעם באובדן האישי כדי להבהיר כי התקיפות לא ישנו את עמדותיו.
מנקודת מבטה של ישראל, העובדה ששרד ניסיונות רבים הפכה אותו גם לסמל לכישלון מתמשך לחסל את אחת הדמויות המרכזיות שמנהלות את חמאס מבחוץ.
המאבק בינו לבין ח'אלד משעל אינו רק תחרות בין שני פוליטיקאים. הוא משקף ויכוח רחב יותר בתוך חמאס על אופיו העתידי של הארגון.
משעל מייצג את ההנהגה הוותיקה בחו"ל, את הקשרים עם קטאר וטורקיה ואת הניסיון להחזיר לחמאס מרחב תמרון בעולם הסוני. אל־חיה מייצג את הנהגת עזה, את המשכיות דרכו של סינוואר ואת הברית האסטרטגית עם איראן.
עם זאת, אסור להגזים בהבדלים. שניהם אנשי חמאס ותיקים, שניהם שוללים את פירוק הארגון מנשקו ושניהם רואים במאבק נגד ישראל עיקרון יסודי. ההבדלים ביניהם נוגעים יותר לסגנון, לבריתות האזוריות ולמידת הגמישות הטקטית מאשר למטרה הסופית.
אל־חיה אינו סינוואר החדש. אין לו עבר של פיקוד על מנגנוני הטרור בתוך הרצועה, והוא אינו נהנה מאותה הילה בקרב אנשי הזרוע הצבאית. אבל דווקא משום כך הוא עשוי להתאים לחמאס בתקופה הנוכחית: ארגון פגוע, שמנסה לשרוד צבאית, לשקם את מוסדותיו ולמצוא לעצמו מחדש מקום במערכת האזורית.
מאחורי הזקן המאפיר, החליפות והנאומים המדודים עומד איש אידאולוגי ונוקשה, שמבין היטב את שפת הדיפלומטיה אך רואה בה כלי נוסף בשירות המאבק. הוא מסוגל לשבת בחדרי מלון בדוחא ולנהל משא ומתן על הפסקת אש, ובמקביל להגן על מתקפת 7 באוקטובר ולהבטיח שחמאס לא יניח את נשקו.
זו בדיוק הסיבה שח'ליל אל־חיה הפך מדמות שפעלה מאחורי הקלעים לאחד האנשים החשובים ביותר בחמאס. לא משום ששינה את דרכו של הארגון, אלא משום שהוא מציע לו דרך לשרוד: לדבר כמו דיפלומט, לפעול כאיש ציר איראני ולהמשיך לדבוק באותה אידאולוגיה שהובילה את עזה אל המלחמה הקשה בתולדותיה.
קרא את הכתבה המלאה במקור
