בינתיים השתנה עולם התורמים, והשתנתה גם השפה. יהודים ליברלים מדור שנות השישים פינו מקום לתורמים המזוהים יותר עם תרבות ה-DEI עם פוליטיקת זהויות ועם תפיסות הרואות בישראל בראש ובראשונה מבנה של כוח, היררכיה ודיכוי. השפה האוניברסלית של זכויות פינתה בהדרגה מקום לשפה של מחנות. השינוי לא היה סמנטי בלבד. הוא שינה את סדרי העדיפויות ואת גבולות הסולידריות שהארגונים היו מוכנים להעניק.
בעוד שהליברליזם שואל מהי זכותו של האדם, ה-woke שואל לאיזו קבוצת כוח הוא משתייך. הליברליזם מבקש כללים שווים וניטרליים, בעוד שה-woke מחלק את החברה למדכאים ולמדוכאים, ומכאן גם למי שראוי להגנה ולמי שקולו חשוד מלכתחילה.
כאשר תפיסה כזאת חודרת לארגוני זכויות, האוניברסליות נשחקת. זכויותיהם של אנשי ימין, דתיים, מתנחלים או תומכי הרפורמה המשפטית נעלמות בהדרגה ממפת זכויות האדם. לא משום שאין להם זכויות, אלא משום שבתיאולוגיה החדשה הם ניצבים בצד הלא נכון של יחסי הכוח.
והשינוי ב-DNA של הקרן הוביל גם לחשיפה משפטית חמורה: החוק האמריקאי אוסר על ארגון הפטור ממס להשתתף, במישרין או בעקיפין, בקמפיין לטובת מועמד או נגדו. הוא אינו אוסר על ארגון למחות נגד מדיניות, אך הוא מחייב להבחין בין פעילות ציבורית לבין התערבות בחירות).
