עבור הארמנים ועבור ידידיהם הישראלים, ובהם גם אני, מדובר כמובן באכזבה. אך אנו יודעים שההיסטוריה כמעט לעולם אינה מתקדמת בקו ישר, במיוחד בדמוקרטיות. החשוב אינו שההכרה נדחתה, אלא שהיא…
עבור הארמנים ועבור ידידיהם הישראלים, ובהם גם אני, מדובר כמובן באכזבה. אך אנו יודעים שההיסטוריה כמעט לעולם אינה מתקדמת בקו ישר, במיוחד בדמוקרטיות. החשוב אינו שההכרה נדחתה, אלא שהיא כבר חצתה סף שממנו לא אמורה להיות דרך חזרה.
החלטתה פה אחד של ממשלת נתניהו בחודש שעבר הייתה שיאה של דרך שנמשכה עשרות שנים, שבמהלכן נשיאי ישראל, שרים, חברי כנסת, חוקרים, סופרים, ניצולי שואה ואנשי חברה אזרחית טענו כי ההכרה ברצח העם הארמני עולה בקנה אחד עם המסורת המוסרית העמוקה ביותר של ישראל.
ממשלות התחלפו, בריתות אזוריות השתנו ושיקולים אסטרטגיים התפתחו, אך ההכרה בכך שהאמת ההיסטורית ראויה להכרה רשמית – ובמיוחד מצד המדינה היהודית – הלכה והתחזקה בהתמדה. הסף הזה כבר נחצה, ומה שנותר הוא לעגן את ההחלטה ההיסטורית הזאת באופן קבוע בחוק.
למעשה, יש גם הזדמנות הטמונה בעיכוב הזה. אם ההכרה תושלם לאחר שהישראלים יבחרו כנסת חדשה, תהיה אשר תהיה הרכבה הפוליטי, יהיה קשה הרבה יותר להציג אותה כיוזמה של ממשלה אחת או כתוצאה של רגע דיפלומטי מסוים. במקום זאת, היא תהפוך למה שתמיד הייתה אמורה להיות: הכרעתה השקולה של מדינת ישראל, המייצגת את העם שחווה את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה.
לכן, כל מי שירכיב את ממשלת ישראל הבאה צריך לראות בהשלמת התהליך הזה משימה לאומית. אם הקואליציה הנוכחית תמשיך לכהן, עליה להשלים את המהלך שהחלה בו ולהוכיח שהחלטתה לא נועדה להיות מחווה פוליטית חולפת, אלא הצהרה מתמשכת של נאמנות לאמת ההיסטורית.
ואם הבוחרים בישראל יפקידו את השלטון בידי קואליציה אחרת, ההכרה תעניק לה הזדמנות מוקדמת להוכיח שנאמנות לאמת ההיסטורית עולה על חילופי שלטון. למעשה, קואליציה אופוזיציונית המבוססת על מתינות ופתיחות לעולם צריכה להיות נחושה להשלים את המשימה. ממשלות שונות עשויות להגיע אליה ממניעים שונים, אך עליהן להגיע לאותו יעד.
והדבר יהיה חשוב לא רק לארמניה, אלא גם לישראל עצמה.
ישראל מבקשת זה שנים מן הקהילה הבינלאומית להבין שההתמודדות עם האמת ההיסטורית אינה עניין של נוחות פוליטית, אלא אחריות מוסרית. המאבק בהכחשת השואה נשען תמיד על ההכרה בכך שאסור להכפיף את הזיכרון לאינטרסים זמניים או לשיקולים דיפלומטיים. כאשר עיקרון זה מיושם גם על החוויה הארמנית, הוא מתחזק דווקא בזכות העקביות.
ישראל ניצבת כיום מול איומים עמוקים, אך דמוקרטיות חושפות את אופיין האמיתי דווקא באופן שבו הן שומרות על עקרונות יסוד גם בעתות משבר.
ארמניה לא הפכה את ההכרה לתנאי מוקדם לידידות עם ישראל, גם במהלך השנים הרבות שבהן ממשלות ישראל לדורותיהן הגיעו למסקנה ששיקולים אסטרטגיים מצדיקים מדיניות אחרת. הארמנים המשיכו להאמין שהיחסים בין עמינו נשענים על יסודות עמוקים ויציבים יותר מן החישובים של כל רגע נתון. האמונה הזאת מוצדקת גם היום.
יהודים וארמנים מבינים זה את זה בדרכים שמעט מאוד עמים מסוגלים להן. שני העמים שימרו תרבויות עתיקות במשך מאות שנים ללא ריבונות. שניהם עמדו מול רדיפות מבלי לוותר על זהותם. שניהם יודעים שהזיכרון אינו עוסק רק בעבר, אלא גם בהגנה על כבוד האדם בעתיד.
כאשר תתכנס הכנסת הבאה, בלי קשר לזהות המפלגות שישבו בקואליציה או באופוזיציה, עליה להשלים את המסע – לא למען ממשלה זו או אחרת, ואף לא בעיקר למען ארמניה, אלא משום שהאמת ההיסטורית ראויה לחותמה הרשמי של מדינת ישראל.
קרא את הכתבה המלאה במקור
