מחקרים מהסוג שהזמינה המל"ג על הפרדה מגדרית בתארים שניים טיפוליים מושפעים תמיד מהשקפות עורכיהם. אין כאן זדון. זה טבעם. בניסוח השאלות, בהגדרת המדגם ובניתוח הממצאים מסתננת תמיד השקפת…
מחקרים מהסוג שהזמינה המל"ג על הפרדה מגדרית בתארים שניים טיפוליים מושפעים תמיד מהשקפות עורכיהם. אין כאן זדון. זה טבעם. בניסוח השאלות, בהגדרת המדגם ובניתוח הממצאים מסתננת תמיד השקפת עולם. לכן, הכלל הראשון בקריאת מחקר כזה הוא להתעלם מהמסקנות ולקרוא את הממצאים. וכשעושים זאת כאן, מתגלה תמונה הפוכה לגמרי מזו שהחוקרים הסיקו.
נתחיל בנתון המרכזי, ושימו לב היטב לניסוח השאלה. המשיבים, כולם חרדים שהינם סטודנטים או בוגרי אקדמיה, לא נשאלו מה העדפתם, אלא הועמדו בפני תרחיש אין ברירה: יש רק מסלול מעורב להכשרתך המקצועית ואין חלופה בהפרדה – האם תירשם? זה כמו לומר לצמחוני: יש רק עוף או בקר, האם תאכל? והנה, גם תחת האולטימטום הדכאני הזה, 42% ענו שלא יירשמו. 14% "נראה לי שלא". 19% מתלבטים. 12% "נראה לי שכן", ורק 13% ענו בחיוב. כלומר, הממצא המובהק של המחקר הוא שגם כשאין כל ברירה אחרת, 56% לא ילמדו בלי הפרדה ו-25% בלבד כן.
כיצד הגיעו החוקרים למסקנה שיש "קבוצה משמעותית של 44% שיירשמו או שוקלים להירשם"? הם סיפחו את כל המתלבטים ל"כן". לו היו מספחים אותם ל"לא", הם היו מסיקים ש-75% אינם נכונים ללמוד במעורב בשום מצב. דוגמה נוספת: המשיבים התבקשו לבחור שלושה שיקולים מתוך 21 בבחירת הכשרה. ההפרדה זכתה במקום הראשון, 48%, הרחק מעל השיקול הבא (39%). הניצחון על 20 המתחרים הוצג כך: "מחצית מהמשיבים לא ראו בכך שיקול עיקרי". כך גם נעשה כשנשאלו החרדים מהו הגורם האחד והיחיד שיגדיל את מספר המטפלים במגזר, ואלה מקצת הדוגמאות.
מה אפשר להסיק מהממצאים האלה? בדיוק את ההפך ממסקנות החוקרים. ראשית, שההפרדה היא השיקול מספר אחת של ציבור זה, בכל שאלה ובכל חתך. שנית, שמי שמבקש להכשיר במהירות מטפלים חרדים ימצא בו דווקא הצדקה להרחבת ההפרדה. כל זה לא אומר שאסור להתנגד להפרדה מגדרית באקדמיה מטעמים ערכיים, אלא שאז הדברים מורכבים. אפילו רק מנקודת המבט הליברלית. מה הסיבה לשלול את בחירתם החופשית של החרדיות והחרדים ללמוד בהפרדה, כשזו לא פוגעת בחירות אחרים ללמוד במעורב? זו גם הייתה פסיקת בג"ץ בנושא: הלומדים בנפרד עושים זאת מרצונם החופשי ובהתאם להשקפתם הדתית ולכן אין זו הפליה. להפך, מאחר שהחרדים והחרדיות הם מיעוט באקדמיה, מסלולים מותאמים דווקא תורמים לשוויון מהותי.
כאן תמיד צצה הטענה שיש "דיכוי פנימי" שהחרדיות עצמן אינן מבינות אותו. טענה שהיא השוביניזם בהתגלמותו. גורמים חיצוניים שוב מסבירים לאישה "הקטנה" החרדית מה נכון לה. מה ההבדל בין ההכתבות של ההגמוניה החרדית לבין אלה של ההגמוניה האקדמית? אין. באופן דומה מגוחכת הטענה שלימודים מעורבים הם הסטטוס-קוו באקדמיה ואין לשנותו. טיעון שמרני כזה היה מונע מנשים להיכנס בכלל לאקדמיה, שבמרבית שנותיה הורכבה מגברים בלבד.
אמת, אין להתעלם מכך שההכשרה הטיפולית נפגעת בהפרדה ושזו עלולה להביא להדרת מרצות. אלה טיעונים כבדי משקל, שיש לשקלל מול הצורך בהנגשת עולמות האקדמיה והטיפול לחרדים, אגב בחינת דרכים למזער את סכנותיהן (כמו למשל חוק שיחייב סוף-סוף שוויון מגדרי בניהול האקדמי ובסגל הבכיר באקדמיה). בעוד שלהתחשב בהם זה דבר רצוי, מה שאינו לגיטימי זה להתעלם מממצאי המחקר ולהסתפק במסקנותיו. ככה זה. כדי שמחקר יהווה בסיס אמיתי ויציב לתיקון המציאות הוא חייב לעשות שני דברים: להקשיב לנתונים כפי שהם ולכבד את בחירת מי שעומדים מאחוריהם.
קרא את הכתבה המלאה במקור
