החוק להרחבת הקרע בעם

אם כך, ברור כי משפט הצהרתי וכללי בדבר חשיבות לימוד התורה במורשת העם היהודי, לא ישנה דרמטית את תמונת המצב החוקתית. כל סטודנט למשפט חוקתי לומד כי מערכת חוקתית פועלת באמצעות איזונים בין זכויות וערכים. עשרות שנים פיתח העליון, ובמיוחד בפסיקתו של הנשיא אהרן ברק, את ההלכה שלפיה כאשר ערכים חוקתיים מתנגשים, יש לאזן ביניהם, בין היתר, בהתאם למשקלם הנורמטיבי, לעוצמת הפגיעה בהם, לאופן ניסוחם (בצורה של כלל או של עיקרון כללי) ולנסיבות המקרה.

מי שיפתח את ספריו של ברק בפרשנות חוקתית, יגלה במהירות כי הצהרה כללית שלפיה לימוד תורה הוא "ערך יסוד" - ועל כך אין חולק - אינה גוברת על זכויות חוקתיות אישיות אחרות. בוודאי שלא על הזכות לכבוד האדם, שממנה נגזרת הזכות לשוויון, ואשר זוכה לעיגון מפורש בחוק יסוד.

פסקי הדין שפסלו את ההסדרים הקודמים של פטור לציבור החרדי משירות צבאי יצאו מנקודת מוצא כי "אין חולק שהיותו של לימוד תורה הוא אחד מערכיה של מדינת ישראל", כפי שציין השופט אליקים רובינשטיין, אך לא היה בערך זה על חשיבותו הרבה, כדי להצדיק את "אם כל ההפליות", הנובעת מאי-שוויון בנטל השירות בצה״ל.

ככל שבאמת היה רצון לעשות שינוי חוקתי, יכלו החרדים לדרוש תיקון שיבטל את הפרשנות של הזכות לשוויון מכוח הזכות לכבוד האדם או לעגן זכות חוקתית אישית ללימוד תורה. אך זאת לא נעשה. לכן קשה להשתחרר מהרושם שהסיפור הוא פוליטי. ניסיון לייצר מצג שווא של הישג לציבור החרדי לפני הבחירות, שכן סוגיית הגיוס נמצאת במבוי סתום.

וכך נולד חוק יסוד שמייצר כותרות, וצפוי להניב השפעה משפטית קטנה מאוד אם בכלל - אבל את הקיטוב והמחלוקות בעם הוא רק יעצים.

קרא את הכתבה המלאה במקור