הטבח ששינה את גורלנו

מה שהתחולל שם היה טבח שלא נראה כמוהו בעת החדשה. המילים דלות מלהכיל את העדויות המזוויעות: אונס שיטתי של קטינות, פגיעה באימהות ובנשים מבוגרות, עריפת ראשים, ביזה המונית של רכוש ושריפת בתים על יושביהם. תוך ימים, מפעל חיים של דורות הפך לעפר ואפר, וגופות חפים מפשע מילאו את הרחובות. עבורנו, זאת הייתה סטירת לחי מצלצלת שהעירה אותנו למציאות מסויטת.

מזעזע לא פחות מהטבח עצמו היה השקט. שתיקת הכבשים של הקהילה הבינלאומית. אותן מדינות גדולות, המטיפות השכם והערב על זכויות אדם, לא הנידו עפעף. גרוע מכך: הוא המשיך, וממשיך עד היום, לתת לגיטימציה לשלטון הדמים של אל-ג'ולאני, בניסיון להציג אותו כ"אלטרנטיבה יציבה". כולם בחרו להתעלם מהדרוזים, להקריב מיעוט עתיק ורודף שלום על מזבח האינטרסים הפוליטיים.

בתוך החשיכה המוחלטת הזאת, הייתה רק מדינה אחת בעולם שהתערבה: ישראל. היא הייתה היחידה שהושיטה יד, שהבינה את עומק האסון ושברה את טבעת החנק.

אך אל תטעו, המלחמה על קיומנו לא הסתיימה לפני שנה. נכון, יש הפסקת אש, אבל השלטון בדמשק פועל לפי העיקרון המעוות של "הרצחת וגם ירשת?" בשטח, מדובר בהצגה בלבד. הפסקת האש הופרה מאות פעמים, החטיפות הפכו לשגרה מאיימת, ועד היום, 36 מהכפרים נותרו כבושים ומנותקים תחת מגפי המשטר הקיצוני.

הר הבשן נתון תחת מצור חנק אכזרי ושקט. פשעי המשטר נמשכים באמצעים כלכליים ואזרחיים: חולים ופצועים דרוזים נשלחים אל מותם, לאחר שבתי החולים מסרבים לקבלם. האוניברסיטאות מסרבות לקלוט סטודנטים דרוזים, ושערי שוק העבודה ננעלו בפני דרוזים לחלוטין. מנסים להרעיב, לבודד, ולמחוק את עתיד הדור הצעיר בסווידא.

אנו, הדרוזים, נושאים בליבנו אמונה עמוקה ועתיקה בגלגול נשמות. כאן, בישראל שבה נולדתי וגדלתי, אני מביטה אל מעבר לגבול ויודעת: הנשמה היא נצחית, ואין לדעת היכן תתעורר בגלגול הבא. אולי בגלגול הקודם הייתי שם, בסווידא, ואולי שם אהיה מחר. שותפות הגורל שלנו אינה נעצרת בקווי גבול מלאכותיים של מפות פוליטיות – היא קשר רוחני קדוש שחוצה זמנים, ארצות ועולמות. לכן, המלחמה על ביטחונם של אחינו היא המלחמה על נשמתנו שלנו. לא נסלח לעולם למי שטבח בנו, ולא נשכח את מי שעמד מנגד ושתק. נמשיך לעמוד כחומה בצורה עבור אחינו, ונשמור על גחלת קיומנו וכבודנו. יהי זכרם של הנרצחים ברוך לעד.

קרא את הכתבה המלאה במקור