אני מתאמץ חזק, ורידים במצח וזה, ולא מצליח להיזכר מתי ראיתי את חילי טרופר דופק כיסא פלסטיק בגב של מישהו. או סתם מרים קול.
אני מתאמץ חזק, ורידים במצח וזה, ולא מצליח להיזכר מתי ראיתי את חילי טרופר דופק כיסא פלסטיק בגב של מישהו. או סתם מרים קול.
בכל פעם שאני מנסה, צצות העיניים הבהירות הטובות שלו. תיכון "ההזדמנות האחרונה", הכליה שתרם, הצ'אנס לממשלת האסונות. אין מה לומר, האיש הוא גנץ על רסקיו. ובכל זאת, אחרי קדנציה שבה נאנקנו, לא מסתדר בראש איך לא ראינו ממנו אמוציות. לא בשבילו, בשבילנו.
גם יועז הנדל הוא פרזנטור של הטוב המוחלט. בשלוש השנים האחרונות מיתג עצמו מחדש כמלך המילואימניקים, אחד שנוצץ למרחקים על רקע תרבות ההשתמטות, ופנוי לפוליטיקה רק כשיש אפטר.
שניהם, יחד עם אליסף פרץ ושירה שפירא, הם מפלגה שהיא סמל לאכפתיות. שנושאת במחיר האדמה שכאן, ומנופפת בדגל האחדות. דור האחריות, אמרו השבוע שוב ושוב. אכפתיות ואחריות הן ויטמינים שחסרים למקבלי ההחלטות שלנו. רק שמבליץ הראיונות שראינו אצל הטרופרים וההנדלים אפשר היה להתרשם שערכים הם תחליף לתוכנית. אה, תוכנית. איכשהו שכחנו מזה בעידן שבו מפלגה היא קודם אוסף פנים.
בראיונותיהם תיארו למי ישלימו ל-61 ולמי לא, עם מי יישבו ומי לא; ובסוף, לצד התנאים שהציבו, נראו ככאלה שלא ממש סגרו ביניהם כיוון; כחבורה שרוצה לעשות המון טוב אבל בעצם התגבשותה, בקונסטרוקציה הפוליטית הנוכחית, תפריע למגר את הרע.
מול הטרופרים וההנדלים ניצבים הגוטליבים, האמסלמים והסילמנים. פחות מסבירי פנים אבל בעלי תוכנית. התוכנית שלהם, כמובן, היא נתניהו. מרוב שעשו את מלאכתם, הממשלה הנוראית בתולדות ישראל תמלא את ימיה; מרוב שעשו את מלאכתם, נתניהו לא רוצה רבים מהם.
עד כאן, הוא אומר. הם פרועים מדי, מצולקים מדי, בילו יותר מדי בשוחות. עם כאלה, מוסיף נתניהו, אי-אפשר לנצח בחירות. וחוץ מזה, הם מזכירים לעם, ובעיקר למנהיג, כמה ליכלך ידיים כדי להישאר פה אחרי האסון. לא, לא, נדרשים פרצופים חדשים. כאלה שמביאים יותר כבוד. טרופר או הנדל או פרץ או שפירא למשל. מהצד זה כמעט מכמיר לב. נתניהו עושה אודישנים לדור משרתיו הבא, והכל מול עיניהם המזוגגות של הווטרנים. והם לא מבינים: מה, הם לא בלעו מספיק צפרדעים? בשביל מי גוטליב, שיום אחד אולי תצטרך לחזור למקצועה, צרחה על שופטים? וסילמן פירקה ממשלה?
ובכלל, מה נהיה? הם הרי כאן מכוח דיל בלתי כתוב שנתפר אחרי 7 באוקטובר: אם נתניהו נופל הם איתו, והפוך. אבל במפעל נקניקיות הנקניקייה לא מאשימה את המסוע. הם עבדו בחברה בע"מ שמטרתה נתניהו, ועכשיו כדי שהחברה תשרוד שוב נדרש קורבן. יצא שהפעם זה הם.
המפגש בין הטרופרים לגוטליבים, או מי שיגויסו במקומם, הוא התנגשות בין יקומים.
והשאלה, באמת שואל, היא האם טובי הלב והעיניים, אלה שבראיונות לא ששים להצביע על המחריבים סביבם כדי לא להעכיר, בנויים להביא שינוי? או שהם לא נועדו לעת הזו, ויביאו תועלת רק ביום שאחרי, בשלב השיקום? לא יודע מה התשובה. אני כן יודע שאם יש משהו שלמדנו מנתניהו, זה שכדי לנצח יש צורך ברוע. ובתוכנית פוליטית.
קבלו אותם!/ מחזור נובמבר 25’ של הנח”ל סיים השבוע מסע כומתה/ על קו הסיום חיכתה נרגשת, דמעה בעין, הממשלה/ הארכת השירות, ביטול מעצר עריקים, חוק לימוד תורה/ והבונוס: חוק יסוד ביזוי רמטכ”ל שמתריע מסכנה
קרא את הכתבה המלאה במקור
