הלוחש לאוזנו של טראמפ, השליח של ביידן

דרכו הפוליטית החלה בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית בשנים 1993 עד 1995, אך הפריצה הפוליטית שלו לזירה הלאומית הגיעה עם המהפכה הרפובליקנית של 1994. בסוף 1998 מונה לאחד ממנהלי ההדחה מטעם בית הנבחרים, ובתחילת 1999 הציג את התביעה במשפטו של הנשיא ביל קלינטון בסנאט. בשנת 2003 נכנס לנעליו הגדולות של סטרום ת'ורמונד בסנאט, והפך לקול שמרני מובהק. הוא הוביל הצעה לאיסור פדרלי על מרבית ההפלות לאחר השבוע החמישה עשר, וקידם שיתוף פעולה דו מפלגתי בנוגע לחוקי דגל אדום להגבלת נשק מאנשים מסוכנים.

את שיא השפעתו הפוליטית חווה גראהם בעידן טראמפ, אך הדרך לשם הייתה רצופת מהמורות. מי שזוכר את הפריימריז של 2015, מתקשה לשכוח את העימות הפומבי ביניהם: לאחר שגראהם כינה את טראמפ "חמור", האחרון נקם והקריא את מספר הסלולרי האישי של גראהם בשידור חי מול מיליונים. למרות זאת, גראהם גילה פרגמטיות, הפך לאחד מבעלי בריתו הקרובים ביותר של טראמפ בסנאט, והשתמש בגישה הישירה אליו כדי לקדם מדיניות חוץ ניצית התומכת בישראל.

בכל הנוגע למזרח התיכון, אי אפשר שלא להזכיר כי גראהם היה אחד מגדולי האויבים המרים של איראן. הוא דחף בעקביות לסנקציות משתקות וסירב לקבל כל פשרה מול תוכנית הגרעין וזרועות הטרור של טהראן. רק לאחרונה, בהתייחסו למתיחות באזור, הוא הזהיר כי האיראנים עשו טעות גדולה עם ההבנה שלהם את טראמפ.

תפיסת עולמו הניצית והבלתי מתפשרת לא הוגבלה למזרח התיכון. עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, גראהם הפך לאחד הקולות הבולטים והנחרצים ביותר למען קייב ולתומך גדול באספקת נשק לאוקראינים. הוא לא היסס לחצות קווים דיפלומטיים כשהציע בפומבי כי הדרך היחידה לסיים את המלחמה היא שמישהו בסביבתו של פוטין "יוריד אותו", ואף עורר את זעמה של מוסקבה כשהצהיר במהלך ביקור בקייב כי הסיוע האמריקאי לאוקראינה הוא "הכסף הטוב ביותר שארצות הברית הוציאה אי פעם".

גראהם הבין את הפוטנציאל של יוזמות אזוריות דוגמת ה-IMEC, המיזם הרב לאומי שנועד לחזק קישוריות, תשתיות ושילוב כלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. תחת ממשל ביידן, נעשה גראהם לאחד התומכים הרפובליקנים הבולטים במאמץ לגבש הסדר משולש בין ארצות הברית, סעודיה וישראל. הוא נפגש עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן ופעל לגייס תמיכה רפובליקנית בסנאט לברית הגנה. מהלך זה היה קריטי, שכן אישור אמנה דורש תמיכה של שני שלישים מהסנאטורים, יעד שממשל דמוקרטי התקשה להשיג לבדו. המשא ומתן הובל בידי ממשל ביידן וההנהגות הסעודית והישראלית, וכלל לצד הנורמליזציה גם סוגיות ביטחוניות, גרעין אזרחי והסוגיה הפלסטינית.

בשולי הדברים, מותו הפתאומי של גראהם מטלטל גם את המערכת הפוליטית בקרוליינה הדרומית. רק בחודש שעבר, ביוני, הוא ניצח בפריימריז הרפובליקניים והבטיח את מועמדותו לבחירות הכלליות שייערכו בנובמבר 2026.

כעת, מושל המדינה ייאלץ למנות מחליף זמני שישמור על המושב הרפובליקני עד תום הקדנציה, ובמקביל המפלגה תידרש לבחור מועמד חלופי שייצג אותה בקלפיות בסתיו, בהתאם לנהלי המפלגה במדינה.

המחליף, יהיה אשר יהיה, יידרש לנסות ולהיכנס לנעליו של מי שהיה קול כה בולט ומשפיע. תמיכתו של גראהם בישראל הייתה עקבית, פומבית ובולטת לאורך שנותיו בסנאט. מדינת ישראל איבדה היום לא רק בעל ברית חזק בוושינגטון, אלא חבר אמת שהקדיש חלק ניכר מעשייתו הפוליטית לחיזוק הקשר האסטרטגי בין המדינות.

ד"ר קובי ברדה, ביה"ס הרב-תחומי HIT חולון ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי JPPI

קרא את הכתבה המלאה במקור