"הם לא ציפו שנגיע לפה. עכשיו אנחנו צדים אותם" | הקרבות בליטני - והמעבר הדרמטי

חציית הליטני נחשבת בצה"ל לאחד האירועים המורכבים, הרגישים והמסוכנים ביותר מתחילת המערכה כולה. כמה חודשים קודם חציית צה"ל את הליטני, כוחות מאוגדה 98 ניסו לחצות את הנהר באופן שלא צלח. הכוחות נתקלו במארב מטענים קטלני, נאלצו להותיר ציוד רב בשטח ולסגת לאחור, ומחבלי חיזבאללה מיהרו להפיץ סרטוני ניצחון ברשתות. כשאוגדה 36 וגדוד 603 הגיעו לאותה נקודה, בדיוק חודשיים לאחר מכן, הם הגיעו למודי ניסיון ובעיקר מצוידים בתכנון קפדני טקטי.

"חיזבאללה ניתח את הטופוגרפיה בצורה מדויקת והבין שכל התנועה חייבת להתנקז לגשר, ממערב לברך הליטני", תיאר סגן-אלוף ר' (37) מפקד גדוד 603. "המרחב כולו היה נשלט לחלוטין ממעלה הגבעות, עם עמדות תצפית, מטענים, רחפנים וירי תלול מסלול. להיכנס לשם זה היה מארב קלאסי".

אבל הגדוד לא נרתע: במשמרות רצופות של יום ולילה, תחת אש ומטר של רחפני נפץ, החלו הלוחמים לפרוץ את הדרך לקראת חציית הנהר. באחד הניסיונות הראשונים התפוצץ מטען על דחפור, יום לאחר מכן זיהה המפקד מטען מסוכן נוסף על הציר, ובאירוע מטען שלישי נפל אחד מלוחמי הכוח.

דרמה של ממש התרחשה כשהכוחות נדרשו להשיק (המונח שבו משתמשים לוחמי הנדסה לפעולה של הנחת גשרים) את הגשר שיאפשר לטנקים ולרק"ם (רכב קרבי משוריין) לחצות את הנהר. "היינו צריכים למדוד את הרוחב בין שתי הגדות כדי לדעת שהגשר מתאים", סיפר סא"ל ר'.

תחת אש חיה, עשו המפקדים מעשה שקשה לדמיין. "עליתי יחד עם מפקד שהיה איתי על הכף של הבאגר, ומפעיל הכלי פשוט העביר אותנו באוויר מעל המים, מצד אחד לצד השני, כדי לבדוק את הגדה הנגדית", תיאר. "מצאנו נקודה מתאימה, תפסנו אחיזה, ותוך חמש-שש שעות של עבודה לילית מתוחה השקנו את הגשר. מאז שהנחנו את הגשר והכלים עברו לצד השני, האויב נסוג לאחור. פגשנו בעיקר רחפנים, ואתגרי קרקע קשים".

מאז המעבר, באמצעות כלי ההנדסה הכבדים, פרצו לוחמי הגדוד יותר מ-30 קילומטרים של צירים רציפים – צירי אורך שמחברים בין הפלוגות והמגננים, וצירי רוחב שמהווים חיץ ישיר מול האויב.

עבור גדוד 603, המערכה בדרום לבנון היא תחנה נוספת בשרשרת לחימה בלתי נגמרת. במשך שנה וחודשיים הם תמרנו בעזה, בחאן יונס, בשג'אעיה, בזייתון וברפיח, שם חיסל הגדוד 26 מחבלים בהיתקלויות פנים אל פנים מעבר לקו.

סא"ל ר' מודה שהלוחמים יצאו מעזה עם תחושת מסוגלות אדירה, אך בדרום לבנון מדובר באתגר שונה לחלוטין: "בלבנון האיום התחיל עוד לפני שנכנסנו, במבצעים רובוטיים על הגבול. זו הייתה מציאות מאוד מורכבת: מצד אחד הלוחמים עובדים על הגדר מול מחבלי חיזבאללה, ומצד שני, 40 מטרים משם, אני רואה אישה מטיילת עם תינוק בעגלה בקיבוץ".

"המחבלים לא היו על הגבול, הם היו ממש בתוך החצרות של התושבים. ההבנה הייתה שצריך לדחוף אותם אחורה בכל הכוח, כדי ליצור מרחב ביטחון אמיתי", הוסיף. על אף השחיקה מהלחימה הרצופה שלא נגמרת, סא"ל ר' מציג מציאות של חוסן: "למדתי שאין חיילים עייפים, יש מפקדים עייפים. שליש מהלוחמים בגדוד הם פנים חדשות. זה דור שהתגייס ישר לתוך המלחמה ומבין היטב את המשמעות ההיסטורית של המשימות בבופור ובליטני. חלק מהאבות ומהסבים שלהם לחמו פה".

רב-סרן י' הוא מפקד פלוגת הצמ"ה של הגדוד; סרן ת' הוא מפקד פלוגת הרובוטיקה; רב-סרן ת' הוא מפקד פלוגת ברקן; וסגן ל' הוא סגן מפקד פלוגה ג'. כולם קצינים צעירים, בשנות העשרים לחייהם. סגן ל' מסביר שהביטוי "הפסקת אש" מטעה. "מדי יום לפנות בוקר מחדדים נהלים, פותחים צירים באש כדי לוודא שאין מחבלים כלואים או מטענים שהונחו בלילה, ולאחר מכן הכלים הכבדים עולים לעבודה, מרחיבים מגננים, פורסים רשתות נגד רחפנים, ומציבים מצלמות בעומק השטח", הוא מתאר את שגרת הלחימה.

לצד אבטחת הצירים, הלוחמים מבצעים מדי יום פשיטות חבלה בתוך הכפרים המכותרים. "אנחנו מקבלים פוליגון (סימון של שטח תחום על המפה - אב"ק) מסוים, מגיעים אליו וממלכדים אותו במטרה להגיע לאפס בתים שעלולים לאיים עלינו", סיפר סרן ת'.

במהלך הפעולות היומיומיות הללו המתח המבצעי בשיאו, כיוון שידוע מודיעינית שישנם מחבלים שעדיין מסתתרים באותם כפרים. בפשיטות הללו נחשף עומק ההיערכות של חיזבאללה, לצד טביעת האצבע האיראנית המובהקת. "בכל כמה מאות מטרים גילינו עמדות לחימה חצובות בעומק הסלע, פירי ירי, תשתיות חציבה, ציוד הנדסי, וחביות ממולאות באבנים ובחול לחיזוק העמדות. גם עשרות עמדות עם אמל"ח איראני כגון קלצ'ניקובים, טילים נגד טנקים, משגרים וצירים שמותאמים למעבר אופנועים. בבתים בכפרים, כמו בכפר א-טייבה, מצאנו בחדרי ילדים תמונות של חמינאי ונסראללה, וגם נר נשמה דולק לכבוד חמינאי", סיפר רס"ן י'.

קרא את הכתבה המלאה במקור