המדרון החלקלק לא תיאורטי - אנחנו מתגלגלות בו במהירות

זאת בדיוק משמעותו של מדרון חלקלק. לא מפני שכל צעד מוביל בהכרח לתוצאה הקיצונית ביותר, אלא משום שכל צעד משנה מעט את גבולות הלגיטימי. מה שנראה אתמול בלתי נתפס הופך היום לחריג נסבל, ומחר למדיניות מקובלת.

תחילה מבקשים מאישה לעבור מקום באוטובוס, אחר כך מסבירים לה שלא תוכל לעלות לבמה. בהמשך תמונתה נעלמת משלטי חוצות, קולה מודר מתחנת רדיו והיא נשלחת למסלול לימודים נפרד. ולבסוף גם הרחוב עצמו מחולק עבורה מראש.

בכל שלב אומרים לנו שלא מדובר בהדרה. שהנשים עדיין יכולות להגיע, ללמוד, להשתתף וללכת. הן רק נדרשות לעשות זאת במקום שסומן עבורן. נפרדת, אבל שווה.

אבל שוויון אינו הזכות להיות נוכחת בתנאים שמישהו אחר קבע לך. שוויון הוא הזכות להיות במרחב הציבורי כאדם חופשי ושווה, בלי שיורו לך היכן לשבת, מאיזו דלת להיכנס ובאיזה צד של המדרכה ללכת.

חשוב לומר: המאבק הזה איננו מאבק נגד הציבור החרדי, נגד אמונה או נגד אורח חיים דתי. נשים חרדיות אינן פחות זכאיות לחירות ולשוויון, ואסור להפוך אותן לתירוץ שבאמצעותו מכשירים עוד ועוד מנגנונים של הפרדה.

חופש דת הוא זכות יסוד. אבל הוא אינו כולל את הזכות להשתלט על המרחב והמשאבים הציבוריים ולהחיל בו כללי צניעות על נשים אחרות. בחברה דמוקרטית רשאי אדם להחמיר עם עצמו; הוא אינו רשאי לכפות את חומרותיו על כלל הציבור.

הבעיה איננה רק ההפרדה עצמה. הבעיה היא תהליך הנרמול שלה. ברגע שהמדינה, העירייה או המשטרה מאפשרות את החלוקה, הן אינן נשארות ניטרליות. הן מעניקות להפרדה תוקף, כוח וסמכות. הן מלמדות את הציבור שיש מקומות שבהם שוויון הוא רק המלצה, ושזכויותיהן של נשים ניתנות למשא ומתן.

ומדרון חלקלק עובד גם בכיוון נוסף: ברגע שהפרדה מגדרית הופכת לכלי לגיטימי במרחב הציבורי, קשה להגביל אותה למקום או לקבוצה מסוימים. אם אפשר לחלק מדרכה מטעמי דת, מדוע לא כניסה למבנה ציבורי? מדוע לא תור בסניף ממשלתי, פארק עירוני, מרפאה או מופע שממומן מכספי ציבור?

במשך שנים הזהרנו מפני המגמה הזאת, ובמשך שנים השיבו לנו שאנחנו היסטריות, קיצוניות ורואות צל הרים כהרים. אלא שהמדרון החלקלק איננו עוד טיעון תיאורטי. אנחנו מתגלגלות בו במהירות.

עו"ד איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה

קרא את הכתבה המלאה במקור