המורשת של אילן

אילן היה מפקד קשוח, תובעני ובעל דבקות בלתי מתפשרת במשימה. הוא נולד עם אסתמה, אבל החליט שהיא לא תמנע ממנו שירות קרבי. חלומו היה להגיע לסיירת מטכ"ל בעקבות אביו, אהרון. כשהחלום הזה לא התגשם, הוא לא ויתר והפך למפקד מחלקה יוצא דופן.

אבל מה שהפך אותו לגדול באמת לא היה רק המקצועיות שלו, אלא האנושיות. בשיחות המחלקה היה מקריא לנו קטעים מתוך מכתבי יוני. רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא ניסה רק להכשיר לוחמים, הוא ניסה לעצב בני אדם, והצליח. באחד מימי הטירונות, חייל מהמחלקה נעצר בירושלים אחרי קטטה ולא הגיע לבסיס. אילן נסע בעצמו לטפל בשחרורו. אני זוכר משפחה של אחד החיילים שחיה בבית כמעט ריק, ואילן גייס את אביו ואת חבריו כדי להביא להם מוצרי חשמל. הוא היה מסוגל לדרוש מאיתנו את המקסימום במסע או באימון, ובאותה מידה לדאוג לכל אחד מאיתנו כאילו היינו בניו. הערצתי אותו.

היום אחר הצהריים אעמוד שוב ליד קברו בבית העלמין הצבאי בקריית-טבעון, יחד עם הוריו, אהרון ובתיה, ועם חבריי למחלקה. כבר עשרים שנה אנחנו מגיעים לשם, כי יש דברים שאסור לשכוח לרגע ויש חובות שאין עליהן התיישנות. החובה הראשונה היא לזכור את המשפחות השכולות, לא רק ביום הזיכרון, ולא רק כשהכאב עדיין טרי. גם אחרי עשרים שנה, בזמן שאנחנו ממשיכים בחיינו, מתחתנים, מקימים משפחות ובונים עתיד, אצלן נשאר תמיד כיסא אחד ריק.

החובה השנייה היא ללמוד מאילן. לא רק את גבורתו, אלא את היכולת לראות אדם לפני שרואים את דעותיו. דווקא עכשיו, בימים של מערכת בחירות, של קיטוב ושל חלוקה בלתי פוסקת ל"אנחנו" ו"הם", אני נזכר במ"מ מקריית-טבעון שבחר להבין חבורה של תלמידי ישיבות מאלון מורה לפני שביקש שנלך אחריו. הוא לא ויתר על ערכיו ואנחנו לא ויתרנו על שלנו. אבל הוא הוכיח שאפשר להישאר נאמן לעצמך ובו בזמן להקשיב באמת, לכבד באמת ולחבר בין עולמות.

המורשת הגדולה ביותר שהותיר לנו היא לנסות לחיות כפי שהוא חי.

קרא את הכתבה המלאה במקור