הוא דקר אותו 59 דקירות. דקירה אחת לא הספיקה לרוצח. גם לא שתיים. גם לא עשרים ושתיים.
חמישים ותשע דקירות. בלב, בראש, בריאות, בגפיים. וגם זה לא הספיק לו.
לאחר שרצח אותו, הוא שפך בנזין על גופתו והצית אותה, עד שלא ניתן היה לזהותה במשך זמן מה.
כל החושך הזה לא התחולל במהלך טבח 7 באוקטובר, ואפילו לא על רקע לאומני. למרות שעדיין איננו יודעים את כל פרטי האירוע, אנחנו יודעים די והותר: מלאך המוות אינו נמצא רק מעבר לגדר. הוא מתהלך גם בינינו.
הנרצח הוא יואב גלבוע. ילד מתוק וחייכן, ששירת איתי ביחידת עוקץ בשנות התשעים. כבר במהלך השירות הצבאי היה ניכר שהרעש הפנימי שליווה אותו היה חזק מהממוצע. אין לי ספק שכבר אז היה לו
היכרות עמוקה עם סבל ועם כאב.
לאחר השחרור שמרנו, יואב ואני, על קשר במינונים משתנים. בשנים האחרונות הוא עבר תקופה קשה מאוד. הוא הגיע לעוד ועוד מסגרות גמילה, אבל בדיעבד היה ברור שמשהו עמוק בתוכו כבר ויתר.
לאורך השנים עשיתי אינספור ניסיונות לעזור לו, כולל ליווי שלו לכפר גמילה בתאילנד. זו הייתה נסיעה רוויית צחוקים, ואפילו הייתה תקופה של כמה חודשים שבה היה נקי. בכל פעם היה נדמה שאולי הפעם זה יצליח.
