בשל כך מדינות חכמות שומרות בקנאות על עצמאות מוסדות המחקר וההשכלה שלהן ומרחיקות אותם ככל האפשר מלחצים קואליציוניים. דווקא משום שיש לא מעט מה לתקן באקדמיה, קשה להבין את בחירתה של הממשלה. בשנים האחרונות ראינו בקמפוסים מקרים שבהם בשם חופש הביטוי נחצו קווים אדומים, ניתנה במה לתומכי טרור ונשמעו אמירות שפגעו בחיילי צה"ל. אלה תופעות פסולות שמחייבות טיפול נחוש.
אבל במקום להתמודד עם הכשלים הללו, לחזק את אחריות הנהלות האוניברסיטאות ולהבטיח שכספי הציבור אינם מממנים הסתה, הממשלה העבירה חוק מיותר שאינו נותן מענה אפילו לאחת מן הבעיות שלשמן הוצג.
מעבר למחיר הכלכלי, אי אפשר להתעלם מהמחיר החברתי הכבד שישלמו בעיקר נשים באקדמיה. הרחבת ההפרדה המגדרית לתארים מתקדמים ומחקר משמעה דחיקתן של חוקרות, מרצות וסטודנטיות אל מחוץ למרחב הציבורי והמקצועי השוויוני, ופגיעה ישירה בקידומן המקצועי בדיוק בנקודות הזינוק הקריטיות ביותר של הקריירה שלהן.
בוודאי לא הודות ליצירת מחיצות והקמת כיתות ייעודיות עבור קהילות חרדים. הפרדה אינה רק סוגיה ערכית, היא גם נטל כלכלי. מסלולים מקבילים, מערכי הוראה כפולים ותשתיות נפרדות יעלו למשלם המיסים סכומי עתק. את אותם משאבים נכון היה להפנות למלגות, למכינות, לליווי אקדמי ולהכשרת חוקרים צעירים. כשר אוצר תמיד האמנתי שכספי הציבור צריכים לייצר צמיחה והזדמנויות, במקום לממן מנגנונים מיותרים ובירוקרטים.
