היום שאחרי סיום תהלוכת הקבורה של עלי חמינאי מציב את הרפובליקה האסלאמית בצומת הדרכים הקריטי ביותר מאז היווסדה ב-1979. מותו של המנהיג שעיצב את המערכת במשך כמעט ארבעה עשורים אינו רק…
היום שאחרי סיום תהלוכת הקבורה של עלי חמינאי מציב את הרפובליקה האסלאמית בצומת הדרכים הקריטי ביותר מאז היווסדה ב-1979. מותו של המנהיג שעיצב את המערכת במשך כמעט ארבעה עשורים אינו רק אירוע חילופי גברי שגרתי, זהו מבחן עמידות למבנה השלטון כולו. מאחורי הקלעים, המשטר נאלץ כעת לתמרן בין שימור הלגיטימציה הדתית של המהפכה לבין אילוצי השטח: כלכלה צוללת, תשתיות רעועות, לחץ ציבורי גובר, זירה בינלאומית ומזכר הבנות שנמצא על כרעי תרנגולת ונתון לחסדי מצב רוחו של דונלד טראמפ.
איך ייראה היום שאחרי? בפני השלטון בטהרן עומדים כעת שלושה תרחישים מרכזיים שיקבעו את אופי ניהול המשטר ואת עתידו.
רצונם של המושכים בחוטים מאחורי הקלעים להראות לנתיניהם ולעולם כי המשטר ממשיך להיות חזק ויציב, דחק בהם להכתיר את הבן מוג'תבא חמינאי , בהליך בזק חסר תקדים. אלא שהכתרה זו מיד מעלה את השאלה: כמה זמן תחזיק ההכתרה הזו, המנוגדת לבסיס הרעיוני של המשטר ובייחוד כשהיורש הטרי טרם נראה בגופו בציבור?
כרגע, האסטרטגיה השלטונית נשענת על מיתוס של ריחוק וקדושה. המשטר מנסה לנצל את היעדרותו הפיזית של מוג'תבא מהעין הציבורית כדי לבנות סביבו הילה של מנהיג עליון הנמצא מעל לפוליטיקה היומיומית. המסר לרחוב ברור: המנהיג פועל למענכם בצללים ומנהל את המערכה הגלובלית מול המערב, בעוד הממשלה הטכנוקרטית היא זו שצריכה לתת את הדין וחשבון על בעיות הכלכלה והחברה.
אלא שהאילוץ והסיכון פה קריטיים: ירושה מאב לבן נתפסת באיראן כבגידה מוחלטת בעקרונות מהפכת 1979, שקמה במקור כדי להפיל את שלטונו של השאה וסירבה לקבל מונרכיה שושלתית. מהלך כזה עלול להצית גל מחאות ציבורי רחב היקף שיאתגר את עצם הלגיטימציה של המשטר, ויידרש דיכוי אלים ואגרסיבי במיוחד כדי לשמר אותו.
משמרות המהפכה הם כבר מזמן לא רק כוח צבאי, אלא משקולת כלכלית, פוליטית וטכנולוגית השולטת בחלקים נרחבים מהמדינה ומפעילה משקל רב גם מחוצה לה. התרחיש השני מסמן את השלמת ההשתלטות (Takeover) של ה IRGC- על מוסדות המדינה.
בתרחיש זה, אנשי המשמרות עשויים להותיר איש דת בתפקיד ייצוגי בלבד בלשכת המנהיג, או לחלופין להוביל לשינוי חוקתי שיבטל או יצמצם את מוסד ה"וולאית-א פקיה" (שלטון חכם ההלכה) לטובת מנהיגות לאומית-ביטחונית. המשמעות בפועל היא הפיכה דה-פקטו לחונטה צבאית סמי-דתית, והמרת האידיאולוגיה השיעית-גלובלית בלאומיות איראנית מיליטריסטית, תוך התמקדות בלעדית ביציבות פנימית, הישרדות המשטר וניהול הכלכלה הריכוזית.
הנשיא מסעוד פזשכיאן וגורמים פרגמטיים יותר בתוך מועצת הירושה הזמנית עשויים לנסות לדחוף לקו מתון יותר כדי למנוע פיצוץ חברתי. האסטרטגיה כאן תתבטא בפתיחות טקטית מסוימת כלפי חוץ כמו ניסיון לחידוש ערוצים דיפלומטיים מול המערב להקלת הסנקציות, לצד שחרור "שסתומים" חברתיים קלים בפנים, דוגמת הפחתת הלחץ בנושא חוקי הלבוש והאינטרנט.
האילוץ כאן מובהק: ההיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית מראה כי האגף השמרני והביטחוני רואה בכל פשרה סימן לחולשה, ולכן פתיחות כזו עלולה להוביל למאבקי כוח פנימיים עקובים מדם בין הפרגמטיים לבין הזרם האולטרה-שמרני. גם התחממות הזירה הבינלאומית וחילופי המהלומות האחרונים אינם תורמים להורדת רף החשדנות מבית באשר לאינטרס המערבי בעתידה של איראן.
המשטר בטהרן מהמר כעת על חייו, אך העמימות שבה הוא עוטף את מוג'תבא היא פלסטר זמני בלבד על פצע קיומי. חידוש התקיפה מבחוץ, שלהערכתי אין מנוס ממנה, לא ישאיר מרחב רב לתמרון המשטר. הוא יאלץ את השלטון להסיר את המסיכות ולהכריע: האם איראן פוסעת לעבר דיקטטורה צבאית חשופה שתשרוף את שאריות הלגיטימציה הדתית שלה, או לעבר התנגשות חזיתית, אלימה ובלתי נמנעת מול רחוב איראני שרק מחכה לרגע שבו המלך החדש יתגלה במערומיו.
התשובה, לדעתי, תתבהר סופית עם שריקת הסיום של משחקי המונדיאל.
דנה שמח היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה המתמחה בהבנת הרחוב האיראני ותהליכי מחאות אזרחיים מאז המהפכה ועד היום
קרא את הכתבה המלאה במקור
