המשבר החוקתי כבר התרחש

כמו לגבי הצהרת הממשלה שקדמה לה, לא ברור מה התוקף שמנסחי ההחלטה הזאת מייחסים לה. האם היא צו? אמרת אגב? מחווה רטורית חסרת משמעות? בנוהג שבעולם, בתי משפט נותנים החלטות רק כשצד פונה אליהם ומבקש סעד חוקי, ולאחר בקשת תגובה מהצד השני. הם לא נותנים מיוזמתם פרה-רולינג לתרחישים היפותטיים, לא מאיימים בנקיטת סנקציות כלפי מי שאיננו צד להליך, ולא מפרסמים פשקווילים מסוג ״ידע הציבור ויזהר״. הרעיון ש״בתי משפט הם פסיביים וממתינים לפנייה של צדדים בסכסוך קונקרטי״ הרי היה תמיד רכיב מרכזי בהתגוננות שלהם מפני הטענות שהם מסיגים את גבולן של זרועות השלטון האחרות.

כידוע, בתי המשפט שלנו חרגו מביצוע מלאכת שיפוט עוד קודם לכן. ראוי להזכיר שוב ושוב, כי לפני שנתיים וחצי, פחות מחדשיים לאחר הטבח במערב הנגב, הם ביטלו חוק יסוד מבלי להסתמך על שום מסמך מסוים הגובר עליו. בכל דמוקרטיה מערבית דבר כזה איננו אפשרי, משום שזהו איננו חלק מביצוע תפקיד שיפוטי. שיפוט מיישם תמיד טקסט שמישהו אחר, שאיננו השופט, כתב, ואילו למי שמנסח בעצמו את המסמכים הראשוניים, הגוברים על כל מסמך אחר בשיטה המשפטית, לא קוראים ״שופט״ אלא ״שליט״.

משניתנה הרשות למשחית, יש לפחד משני הצדדים הניצים. כל אחד מהם יכול לשלוח אלי ואליכם שליחים חמושים כדי לאכוף את רצונו.

התקלה המשטרית לא נולדה היום. היא החלה מייד לאחר קום המדינה, כאשר הקואליציה של מפא"י והחזית הדתית חברה, לקול מחאותיה של מפלגת חירות, להפרת ההתחייבות המפורשת שבהצהרת העצמאות לכינון חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948. בראשית שנות ה-90 נעשתה "מהפיכה משפטית", כפי שכונתה בידי מחולליה, נזרעו זרעי האנדרלמוסיה הנוכחית ונקבע – באופן חסר תקדים בהיסטוריה הגלובלית של שיטות משפט – שאותו גוף עצמו רשאי, באותו הליך, באותו רוב דרוש וללא מגבלת זמנים, לחוקק חוקים ואף לקבוע את המגבלות על קביעת חוקים. ימים הגידו, כי לוגיקה מעגלית שמופיעה במערכה הראשונה מקריסה את שיטת המשפט לפני סוף המערכה האחרונה. מכל מקום, חיפוש האשמים הוא עניין להיסטוריונים. אנחנו חיים עם התוצאה המרה.

שלוש הרשויות יצאו משליטה ואינן מתפקדות כיאות. העם, הריבון, צריך להתעשת, לאפס אותן מחדש על פי הגדרות היצרן או לעדכן את תוכנת ההפעלה.

קרא את הכתבה המלאה במקור