ב-26 ביוני 2026 חתמו ישראל ולבנון, בתיווך אמריקני, על הסכם מסגרת להפסקת העימות ולהשבת ריבונותה של לבנון על כלל שטחה. ההסכם מביא עמו תקווה ורוח חדשה: נסיגה ישראלית הדרגתית, פירוק…
ב-26 ביוני 2026 חתמו ישראל ולבנון, בתיווך אמריקני, על הסכם מסגרת להפסקת העימות ולהשבת ריבונותה של לבנון על כלל שטחה. ההסכם מביא עמו תקווה ורוח חדשה: נסיגה ישראלית הדרגתית, פירוק נשקו של חיזבאללה והעברת האחריות הביטחונית לצבא לבנון. אלא שבתוך הדיון המדיני והביטחוני כמעט נעלמת העדה השיעית – זו שנשאה בעיקר נטל הלחימה ושילמה את מחירה הכבד ביותר. השאלה אינה רק אם ההסכם יחליש את חיזבאללה, אלא אם הוא יחזיר את השיעים אל המדינה הלבנונית או יעמיק את תחושת הניכור שלהם ממנה.
סעיף 3 להסכם קובע כי צבא לבנון יקבל בהדרגה אחריות ביטחונית ב"אזורי פיילוט", במקביל לנסיגת צה"ל. רק לאחר אימות פירוקם של הארגונים הלא-מדינתיים מנשקם ופירוק תשתיותיהם, יחלו מאמצי שיקום בינלאומיים: בניית בתים, תיקון תשתיות והשבת שירותים אזרחיים.
זהו המפתח להסכם, אך גם חולשתו. השיקום מותנה בפירוק הנשק ובהתקדמות הביטחונית, ובינתיים ישראל מוסיפה להחזיק בשטח, כפרים נותרים בלתי נגישים ואלפי שיעים ממשיכים לחיות כעקורים. ההסכם מבטיח להם עתיד, אך אינו מספק פתרון לבעיה.
עבור שיעים חילונים ומתנגדי חיזבאללה, ההסכם הוא הזדמנות היסטורית. הוא עשוי להשיב למדינה את השליטה בגבול ואת ההכרעה בענייני מלחמה ושלום, ולנתק סוף-סוף בין הזהות השיעית לבין התלות בארגון חמוש הכפוף לפרויקט האזורי של איראן.
העיתונאי השיעי-לבנוני מחמד בארכת, מן המבקרים הבולטים של חיזבאללה, רואה בהסכם קריאת השכמה לעדה השיעית. מבחינתו, הוא עשוי לאפשר לה לחזור אל המדינה, אל הצבא ואל המוסדות האזרחיים, ובו בזמן לחשוף את כישלונו של המודל שהציע חיזבאללה: הבטחות לביטחון, לניצחון ולשיקום, שבפועל הותירו אחריהן הרס, עקירה ואבדות.
אולם כאן מתגלה החור הגדול בהסכם: גם אם המדינה מתחייבת לשקם, לא ברור מי יבנה מחדש את הכפרים, יפצה את המשפחות, ישיב את מקורות הפרנסה ויטפל במי שאינם יכולים לחזור כל עוד ישראל נותרת בשטח. הבטחה לשיקום אינה תוכנית שיקום, בוודאי לא במדינה הסובלת מקריסה כלכלית ומחולשה מוסדית עמוקה.
מכאן גם ההבדל בין החלשת חיזבאללה לבין יצירת חלופה ממשית לו. אפשר להרחיק את הארגון מן הגבול ולהעביר את האחריות לצבא לבנון, אך אי אפשר להחליף אותו בהצהרות ובמילים הכתובות על דף. אם המדינה לא תספק ביטחון, סיוע ושיקום בפועל, היא לא תנתק את הציבור השיעי מן הארגון, אלא רק תותיר אותו חלש יותר, חשוף יותר ומשוכנע כי שוב ננטש.
הסכנה חריפה במיוחד בקרב תומכי חיזבאללה. בעיניהם, הם נדרשים לוותר על הכוח שנתפס כמגן העדה, בעוד ישראל עדיין נמצאת בשטח והמדינה טרם הוכיחה שהיא מסוגלת להגן עליהם. כך עלול ההסכם להיתפס לא כהשבת הריבונות, אלא כמהלך ישראלי-אמריקני שממשלת לבנון מסייעת לכפות על השיעים.
זהו המבחן האמיתי של ההסכם: לא רק אם חיזבאללה יפורק מנשקו, אלא מי ימלא את החלל שייווצר. ריבונות אינה מסתכמת בהנפת דגל, בהצבת חיילים או במילים הכתובות על דף. על המדינה לספק קורת גג לעקורים, לפצות את המשפחות ולהקים מנהלת שיקום ייעודית שתטפל בבניית הכפרים מחדש, בהחזרת מקורות הפרנסה ובהשבת החיים אליהם.
אם המדינה תעמוד בכך, ההסכם עשוי לפתוח בפני השיעים דרך ממשית חזרה אליה. אם תיכשל, היא לא רק תחמיץ הזדמנות היסטורית – היא תעניק לחיזבאללה את הטיעון החזק ביותר שלו: המדינה דורשת מן השיעים לוותר על נשקם, אך שוב משאירה אותם להתמודד לבדם.
ד"ר נועה ריבן היא עמיתת מחקר ב-MECARC באוניברסיטת אריאל, חברת פורום דבורה ומרצה בתחומי המזרח התיכון והאסלאם
קרא את הכתבה המלאה במקור
