חיפה בקיץ כבר לא מתנהגת כמו עיר שמנסה להחזיק תיירים לשעתיים. היא מתחילה להיראות כמו מקום שמבין שיש לו סיפור שלם - רק שלקח לו בערך מאה שנה להחליט איך לספר אותו. ובקיץ הזה, בין החום שעולה מהאספלט לנשימה הקרה שמגיעה מהים, הסיפור הזה סוף סוף מתיישב על קצב ברור יותר: עיר שמנסה להפוך את עצמה ממרחב מעבר - ליעד.
חיפה היא עדיין לא תל אביב. היא עדיין תקועה אי-שם באייטיז בהרבה מובנים - ממבנים מוזנחים ועד טיפוסים של פעם - אבל מצד שני זה מה שיפה בה. כי לנסוע לחיפה זה קצת כמו לנסוע לעבר - לכיסופים על פסאז'ים עם חנויות, בניינים עם שפריץ גס, רחובות עם גזעי עצים עבים ומצלים ואוכל רחוב בדוכנים (לא עגלות קפה. דוכנים או מקסימום בוטק'ה).
אם מחפשים את נקודת ההתחלה של כל זה, צריך לחזור אחורה לתכנון כמעט אוטופי. לא במקרה שכונת הדר עולה שוב ושוב בשיחות על חיפה החדשה. מי שהניח את היסודות לרעיון של שכונה מתוכננת, ירוקה ומסודרת היה האדריכל ריכרד קאופמן, שתפס את ההדר כעיר גנים לפני שהמושג הזה הפך לשיווק נדל"ני. גן בנימין, שהוקם ב-1925 ונחשב לאחד הגנים הציבוריים הראשונים בארץ, לא היה רק פיסת ירק - אלא אמירה: עיר יכולה להיות גם מרחב הליכה, מפגש ושהייה, לא רק מעבר בין נקודות.
