העתיד שייך לצעירים וזה צריך להדאיג אתכם בישראל

האלרגיה האמריקנית לישראל וההתרחקות ממנה כמצורעת בזירה הבינלאומית לא מתמצה בקריאות Free Palestine בקמפוסים. הסקרים האחרונים מורים כי השמדת ערך דרמטית של המותג ישראל בארה"ב. המצב חמור במיוחד בין הצעירים המקומיים, כש-75 אחוז ביניהם, בטווח הגילאים 18-29, מחזיקים בדעה שלילית כלפי בת הברית שבצד השני של העולם, ושנהנתה לאורך השנים ממעמד של מדינת חסות של האומה האמריקנית. בירושלים יש כמובן כאלה שחושבים בדיוק הפוך, כאילו עיני העולם כולו נישאים אליהם כאור לגויים. זה אולי היה כך בעבר, לפחות בקרב יהודי התפוצות שהרעיפו אהבה, תמיכה והמון כסף על מדינת הלאום האהובה שלהם. היהודית, והדמוקרטית.

לקהילות היהודיות השונות והמגוונות בארה"ב יש עדיין זיקה חזקה לישראל, אבל היא נחלשת. חובבי ציון הוותיקים נזכרים בערגה בארץ הקודש הישנה והטובה, עם יפי הבלורית והתואר שהפריחו את השממה, ומימשו את הרעיונות הליברלים של התנועה הציונית, מתוך פתיחות לעמי העולם. ישראל שלהם היא אומה חפצת שלום שנלחמת על קיומה, אך שואפת תמיד להשתלבות במרחב. על פי תדמית הזאת, הכל כך לא מעודכנת, הסיבה שהסכם שלום אינו בר השגה הוא אשמת הפלסטינים ואומות ערב. 7 באוקטובר היווה הוכחה ניצחת לכך. אז איך זה שתאריך הטבח הנורא הפך ליום הזכרון להרג ההמוני של רבבות פלסטינים גברים, נשים וטף? זוועות המלחמה בעזה, והפוגרומים שעורכים נערי הגבעות בגדה המערבית הביאו לשינויי בתפיסת הדור הצעיר. הוותיקים אולי נאחזים בנוסטלגיה, אבל הבנים והבנות שלהם מתכחשים לישראל. איך אומרים אצלנו? התפככו.

אותם סטודנטים, יהודים ולא יהודים, אשר יצאו לרחובות וקראו "לא בשמנו", הקימו מחנות אוהלים בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה, והצביעו לזוהרן ממדאני לראשות העיר ניו יורק, נולדו לפני כשני עשורים. הישראל שהם מכירים היא ישראל של בנימין נתניהו. הימנית, הלאומנית, הברוטלית, שמתעלמת מהפלסטינים ומשמרת את הכיבוש במדיניות סטטוס קוו. הם היו בני שמונה בפעם האחרונה שנציגי ישראל והרשות הפלסטינית נפגשו למו"מ מדיני ב-2014 (מגעים למראית עין בלבד בלחץ הבית הלבן). חלקם לא נולדו עדיין בתקופת הנסיגה מעזה, ובכלל לא היו בתכנון בתהליך אוסלו בשנות ה-90. כולכם נדהמתם מאודיה פינטו שלא זיהתה את יצחק רבין. ובכן, בני גילה האמריקנים הם הדור שלא ידע את יוסף, או את רבין, אבל מכירים את נתניהו. פושע מלחמה רצחני, תואם ולדימיר פוטין בעיניהם.

התגובה המיידית של רבים מביניהם שהצעירים הללו אנטישמים ובמקרה של היהודים שבהם - אוטואנטישמים. חלקם בוודאי כאלה, אולי אפילו רובם. אבל יש ביניהם גם גאונים מלומדים, ידענים, ונבונים. כאמור, מפוכחים. תפיסת המציאות שלהם מורכבת ובוודאי מעודכנת יותר משל הוריהם, אולי אפילו יותר משל חלק בציבור הישראלי שכל כך בטוח בעצמו, מספר לעצמו שאין דבר כזה כיבוש, שמתכחשים לקיומם של הפלסטינים ומתעלמים מהשמדת הערך של המדינה שלהם בדעת הקהל הבינלאומית.

זה משבר מהותי ולא כשל של מערך ההסברה. הצעירים האמריקנים חדי האבחנה רואים מעבר לתעמולה ומתנערים מכל סימפטיה מאולצת או נאמנות כפויה, תוך הקשבה למה שממשלת ישראל הנוכחית מציגה בפניהם בגלוי. אם פעם הסברנו שהמזרח התיכון המיוזע והלוחמני הוא לא שוויץ, עכשיו ההנהגה מצהירה בגאווה שהיא לא מעוניינת להיות שוויץ. השלווה, הליברלית, המשגשגת. לא רק שלא הצלחנו לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, בעשור האחרון הובהר שאין כל רצון לחתור להסכם שלום. בשם הסטטוס קוו המדיני נקבע כי הרשות הפלסטינית היא נטל, וחמאס הוא נכס.

מבחינת ישראל של נתניהו, הכיבוש הוא לא הבעיה אלא הדרך שבה העולם מעוות אותו כבעיה. אבל זה לא שהעולם שכח מאיתנו, זה אנחנו ששכחנו מהעולם. אבל למען האמת, איננו יכולים להתקיים בלעדיו. לא הכל תלוי בנו. דעת הקהל הבינלאומית עוינת את ישראל, אבל האיום הקיומי על המדינה נובע לא משנאת הזר אלא מאהבה עצמית. שביעות רצון מופרזת, יהירות, גאווה לאומית ואמונה עיקשת בצדקת הדרך. תסחיף נרקיסיסטי של ממשלת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' שמעצב את מדיניותה כמסלול עוקף מציאות לביאת המשיח. עיוורון מרצון בהווה עדיף על פני זיהוי תהליכים המתרחשים כאן ועכשיו בעולם הגשמי והמעשי, שמבשרים ראות לעתיד. כשהסטודנטים של היום יהפכו להיות למנהיגי המחר ויפנו גבם לישראל, שהפנתה גבה לישראל היפה והטובה בה האמינו הוריהם. פעם.

קרא את הכתבה המלאה במקור