הפרדה מגדרית – לא על חשבון המדינה

ההצעה שלי היא פשוטה: המדינה לא תשתתף במימון לימודים בהפרדה מגדרית, ואולם מוסדות בלתי מתוקצבים יוכלו לקיים אותם ללא הגבלה, כל עוד לא נמנעת מאיש האפשרות ללמוד בכיתות מעורבות. הסיבה לפשטות של ההצעה היא חוסר-המקוריות שלה. זהו, פחות או יותר, הסטנדרט המקובל באיסדור ההשכלה הגבוהה בעולם המערבי. הוא נובע מן התפיסה המקובלת בדמוקרטיות ליברליות: לכל אדם ולכל מגזר יש הזכות לנהוג על פי אורחות חייו, כל עוד איננו פוגע באחרים או כופה מאומה על רעהו. הסיבה היחידה לכפיית אורחות חיים על ציבור (רחב, במקרה זה) שאיננו מעוניין בו היא החשש שמא מישהו יודר מאפשרויות שהוא מעוניין בהן.

הקושי בדיונים על הפרדה מגדרית בחינוך בישראל הוא שחלקו לוקה, בנוסף לצביעות, גם בבורות. האמנה הבינלאומית של ארגון האו"ם נגד אפליה בחינוך, אותה אשררה גם מדינת ישראל, קובעת את העיקרון שהנחה את הכנסת בחקיקתה: "לא יראו את המצבים הבאים כמהווים אפליה: ... הקמתם או החזקתם של מערכות חינוך או מוסדות חינוך נפרדים לתלמידים ולתלמידות, אם מערכות או מוסדות אלו מבטיחים גישה שוות-ערך לחינוך, מספקים חבר-מורים בעל הכשרות מאותה רמה וכן בניינים וציוד לבתי-ספר מאותה איכות ומאפשרים לעבור על אותם קורסים של לימוד או קורסים שווי ערך".

בארצות הברית נובע מן החופש האקדמי ומן הזכות החוקתית לחופש דת כי אין כל מניעה להקים מוסדות אקדמיים חד-מגדריים או כיתות לימוד חד-מגדריות. במדינות רבות בארצות הברית (ניו יורק, קונטיקט, מסצ'וסטס, ניו ג'רסי, קליפורניה, מרילנד, ג'ורג'יה, ויסקונסין, צפון קרולינה, דרום קרולינה, פנסילבניה, מיניסוטה, נברסקה, מיזורי, וירג'יניה, אלבמה, אינדיאנה וטקסס) פעילים, נכון להיום, 46 מוסדות חינוך להשכלה גבוהה בהפרדה מגדרית. גם בבריטניה ישנם מוסדות השכלה גבוהה רבים המלמדים בהפרדה מגדרית, מהם מן המובילים בממלכה. כך, למשל, שלושה מ-31 הקולג'ים המרכיבים את אוניברסיטת קיימברידג' מקבלים ללימודים בכל התארים הראשונים והמתקדמים נשים בלבד, ובין בוגרותיהם הידועות נשות מדע ורוח בעלות שם בינלאומי. המצב דומה גם בקנדה, באוסטרליה ובדמוקרטיות מערביות רבות.

ללימודים חד-מגדריים ישנם יתרונות ידועים מבחינת הישגיהם הלימודיים של תלמידות-נשים, הנהנות בתנאים אלה מסביבה מגוננת ומעודדת. יש אומרים, כמונו במרכז האקדמי פרס, שיש להם גם חסרונות. בין כך ובין כך, אין זה עניין לשלטונות לענות בו. מדינות המכבדות את חופש הדת ואת החופש האקדמי מתירות למוסדות להשכלה גבוהה שאינם מבקשים דבר מן המדינה להתנהל כרצונם ומניחות למבקשים השכלה לבחור במוסד התואם את תפיסת עולמם.

התובעים לאסור על מוסדות שאינם מבקשים מימון מן המדינה לקיים מסלולי לימוד בהפרדה מגדרית מעלים טיעון נוקב: משניתנת הרשות להפרדה מגדרית, עלול להיווצר לחץ חברתי על בני הקהילות הדתיות ללמוד במסלולים אלה בלבד, וכך נמצא שהלומדים בהם אינם מממשים את רצונם האמתי, אלא נאנסים על כורחם ללמוד בתנאים שאינם הולמים את הכרתם ה"אמיתית".

ניקח דוגמה: הילארי קלינטון, לשעבר מזכירת המדינה של ארה"ב ומועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, היא בוגרת Wesleyan College אשר במדינת ג'ורגי'יה: מכללה לנשים בלבד, המשויכת לכנסיה המתודיסטית-אפיסקופלית, ואשר בין בוגרותיה הידועות מדעניות חשובות. מי לידינו יתקע, שואלים מתנגדי המסלולים הנפרדים, כי היא נרשמה ללימודים בהפרדה מרצונה הטוב והחפשי? אולי האישה הזאת, שנדמית בעינינו למראית עין כדעתנית, מוחצנת ובעלת ביטחון, איננה אלא קרבן פסיבי של דיכוי? ואולי, אפילו אם תצהיר בלב שלם שהיא מעוניינת בלימודים באותו קולג', נכון לקבוע שמוחה נשטף בהבלים דתיים או תרבותיים שבבסיסם מבנה חברתי שאיננו פרוגרסיבי כדבעי? שמא, אילו רק הייתה נהנית מן ההגנה המשובחת שמציע המשפט הישראלי לנתונים למרותו, הייתה בוחרת בלימודים במוסד אחר, כמו המרכז האקדמי פרס?

זאת אכן שאלה קשה. בהיותנו ליברלים, אנחנו נוטים לכבד את רצונותיהם של אנשים כל עוד אינם באים על חשבון הזולת. אולם אם אין ביכולתנו לדעת מה רצונו האמתי של אדם על סמך בחירותיו בפועל, אנחנו מתקשים מאד לממש את העקרונות הליברליים. כיצד נדע מה באמת רוצה הילארי קלינטון? ובכן, טוב ששאלתם, לכך יש פתרון פשוט: שופטים או פרופסורים מהאוניברסיטה יקבעו מה רצונה.

פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס

קרא את הכתבה המלאה במקור