דוח תוחלת החיים הרשמי שפירסם לאחרונה משרד הבריאות מציג מציאות מדאיגה: תושבי הפריפריה חיים בממוצע כמעט שלוש שנים פחות מתושבי המרכז. שלוש שנים שלמות שנמחקות מחייו של בן אדם, בממוצע,…
דוח תוחלת החיים הרשמי שפירסם לאחרונה משרד הבריאות מציג מציאות מדאיגה: תושבי הפריפריה חיים בממוצע כמעט שלוש שנים פחות מתושבי המרכז. שלוש שנים שלמות שנמחקות מחייו של בן אדם, בממוצע, כנגזרת של המקום והסביבה שבהם הוא חי.
לפי נתוני המשרד, שיעור הרופאים הממוצע באזורי הפריפריה עומד על פחות משני רופאים לאלף נפש, בזמן שבתל-אביב המספר נושק לחמישה. המחסור החריף הזה בתקנים רפואיים, בשירותי מומחים ובמרפאות נגישות אינו נחלתם של הדרום והצפון בלבד. זו המציאות היומיומית והמתישה של תושבי בקעת הירדן ויהודה ושומרון, שנאלצים לנהל מערך לוגיסטי שלם או לנסוע שעות בשביל בדיקה שגרתית או רופא ילדים. עבור אדם שעובר אירוע רפואי דחוף כמו שבץ מוחי או התקף לב בכבישי הבקעה או גב ההר, המרחק הזה מחדר מיון ממוגן הוא לעיתים קרובות ההבדל בין חיים מלאים לנכות קשה או מוות.
הפערים הללו אינם מקריים; הם תוצאה של כשל חשיבתי מובנה במשרדי הממשלה, המנהלים את תקציבי המדינה כאילו היו שורות בטבלאות אקסל. אפשר לקרוא לתופעה הזו "חוק המספרים הקטנים". זהו חוק בירוקרטי לא כתוב, שקובע כי אם מספר התושבים או הילדים ביישוב מסוים הוא קטן - ההשקעה בתשתיות עבורם אינה מוצדקת כלכלית.
החוק המעוות הזה מורגש בכל פריפריה גיאוגרפית. לחברות הסלולר לא משתלם כלכלית להקים אנטנות עבור כמה מאות תושבים במושב בערבה, בבקעה או ביישובים מבודדים בהר, והתוצאה היא ניתוקי קליטה קבועים ואינטרנט אלחוטי מקרטע שמקשים על צעירים ללמוד או להשתלב בתעסוקה מודרנית. כך גם בכבישים המובילים לספר — מכביש 90 הדרומי ועד צירי בקעת הירדן ויהודה ושומרון. שדרוגם, הרחבתם ומיגונם של כבישים צרים וחשוכים אלו מעוכבים לא פעם, פשוט כי במבחני "עלות-תועלת" יבשים תמיד קל יותר להצדיק פרויקטים במרכז הארץ.
המציאות הזו צורמת במיוחד כשמביטים בהשקעות העתק במרכז. בזמן שביישובי הספר נלחמים על תקציב לאנטנה או לתור פנוי לרופא, המדינה משקיעה מיליארדים בפרויקטים כמו קווי המטרו המתוכננים בגוש דן. שם, בלב המדינה, מנהלים דיונים סוערים על ניידות ועל איך לשפר את הממשק בין קווי תחבורה שונים. במרכז משקיעים הון עתק בניידות, בזמן שבפריפריה משלמים בבריאות ובחיים.
כשמנהלים את המדינה רק דרך הפריזמה של יעילות כלכלית, משמיטים את הקרקע תחת האתוס הציוני הבסיסי ביותר. דוד בן-גוריון קבע בשעתו כי "אם המדינה לא תחסל את המדבר - עלול המדבר לחסל את המדינה", ויגאל אלון הבהיר כי הגבולות נקבעים ומתוחזקים רק באמצעות הנוכחות האזרחית של קו התלם.
תושבי חבל אילות והערבה, הגליל, עוטף עזה, בקעת הירדן ויהודה ושומרון אינם סטטיסטיקה יבשה. עצם נוכחותם האזרחית על הגבול ובשדרת ההר, עיבוד השדות והחזקת השטח הם שמבטיחים את הריבונות ואת הביטחון של המדינה כולה — כולל של אלו שייהנו מקווי המטרו החדשים. חוסנה של מדינת ישראל נמדד במרחב שלה ובאנשי הספר המחזיקים אותו. הגיע הזמן שממשלת ישראל תשתחרר מחוק המספרים הקטנים, ותחזור להיגיון התיישבותי שרואה בפריפריה נכס אסטרטגי ולא נטל כלכלי.
קרא את הכתבה המלאה במקור
