"הריסת הבתים שלנו היא חלק מהתוכנית הגדולה לגירוש הפלסטינים מהכפרים"

ההריסה הייתה מהירה והכוחות הגיעו בהפתעה מוחלטת. "הם לא מתקשרים ואומרים 'מחר נבוא'", מסביר חאלד. "הם פשוט באים, סוגרים את הרחוב ואודרוב, מפילים את הבית".

מרים: "באו שלושה בולדוזרים עם עשרות חיילים. לא נתנו להם להוציא דברים כבדים, לא את המקררים, לא מיטות, לא ספות. כלום-כלום. נתנו להם עשר דקות לקחת קצת בגדים ואז עלו עם השרשראות. מסכן קסאם, הוא התעלף מכל הבלגן, והיה צריך ללכת לטיפול בבית חולים".

שאלנו איפה הם עכשיו. "ריבחי הלך לגור בבית לחם וקסאם בוואדי פוכין", ענה האב. "שניהם בשכירות. הם היו עובדים בישראל, ריבחי אינסטלטור וקאסם טפסן, אבל מאז שאי-אפשר לעבוד בישראל הם בלי עבודה. אני עובד על מונית, משלם להם את החשבונות, עושה להם קניות וגם מחזיר את ההלוואה על הבית שנהרס".

לא הייתם רוצים להתחלף עם הפלסטינים בשטחים. כל תחומי החיים בגדה נפגעו בארבע השנים האחרונות. מאות החוות והמאחזים שהוקמו, הביאו לדחיקת פלסטינים משטחי מרעה ואדמות חקלאיות. כפרים שהתבססו על חקלאות נאלצו לחפש מקורות פרנסה אחרים. מאות קילומטרים של כבישים ודרכים חדשות נפרצו ונסללו לטובת המתנחלים כשבתוך כך הוצבו מאות רבות של מחסומים חדשים בכניסות והיציאות מהכפרים והעיירות הפלסטיניים, דבר שמגביל ומקשה מאוד על תנועת התושבים מאזור לאזור.

וזה לא נגמר בזה. תקיפות מתנחלים הביאו לגירושן של עשרות קהילות מהמקומות שבהם ישבו, אלפים רבים נאלצו לעזוב את בתיהם. מאז תחילת 2026 תועדו יותר מ-1,200 תקריות אלימות של מתנחלים שהובילו לנפגעים בגוף ופגיעה ברכוש. ממוצע של שישה אירועים ביום.

הכלכלה הידרדרה ופלסטינים רבים הפכו עניים. המלחמה שפרצה באוקטובר 2023 הביאה להפסקת העבודה בישראל, ויותר מ-100 אלף פלסטינים שהועסקו כאן עם היתרים ופרנסו מאות אלפים בגדה, נותרו מובטלים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הורה למשרדו להפסיק להעביר לרשות את כספי המע"מ שישראל גובה עבור הפלסטינים, צעד שהביא אותה לקריסה כלכלית. לפני נתונים מ-2025, הרשות הפלסטינית מעסיקה כ-120 אלף עובדים במגזר הציבורי ‑ אנשי ביטחון, חינוך, בריאות ופקידים ‑ שמקבלים כעת בכל חודש פחות מחצי משכרם בשל מצבה הכלכלי.

ואם זה לא מספיק, בשלוש השנים האחרונות הגבירה ישראל את קצב הריסות הבתים בשטחי C. לפי דו"ח מ-7 ביולי של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), מאז תחילת 2026 נעקרו מבתיהם יותר מ-3,200 פלסטינים ברחבי הגדה בשל מתקפות מתנחלים והריסות בתים, ממוצע יומי של 17 בני אדם, ילדים ומבוגרים שאיבדו את בתיהם. לפי נתוני "בצלם", גם בשנים 2024-2025 נהרסו 2,461 מבנים בידי ישראל, רובם בשטחי C, וכתוצאה מכך אלפים רבים נותרו ללא קורת גג.

כששאלנו את בני הזוג מאהלי למה הם לא ביקשו היתר בנייה לבית שבנו עבור שני בניהם הגדולים, הם לא ידעו אם אנחנו צוחקים. "מי היה נותן לנו אישור?", ענה חאלד. "ישראל לא נותנת אישורים לשום בית בוולג'ה. אני לא מכיר כאן בכפר מישהו שיש לו היתר".

הוא לא מגזים. לפי בדיקה שערכו ב"שלום עכשיו", בין השנים 2009-2020 ניתנו לפלסטינים בשטחי C בסך הכול 66 היתרי בנייה ליחידות דיור. עכשיו תחזיקו חזק: בפרק הזמן הזה ניתנו היתרי בנייה ליותר מ-22 אלף יחידות דיור בהתנחלויות בכל רחבי יהודה ושומרון.

אלימות מתנחלים יכולה להביא לגירוש קהילה של כמה עשרות אנשים מבתיהם, אבל היא לא יכולה לגרום לעזיבה המונית מהכפרים. את זה יכולה רק המדינה. אבו נאסר אלעטרש, תושב וולג'ה, מתאר את התהליך: "הגדר ניתקה אותנו מהאדמות החקלאיות. רק התוואי שלה והדרך הביטחונית שעשו לאורכה לקחו לנו 500 דונם. אנחנו כפר שעד 48' ישב על ההר ממול, איפה שהיום נמצאים עמינדב ואורה. אחרי המלחמה עברנו לפה, לצד השני של הוואדי. שני שליש מהאדמות שלנו נשארו בישראל, כולל מעיינות. את מעיין עין לבן אתה מכיר? זה היה של וולג'ה המקורית.

"ב-67' ישראל כבשה את הגדה, וכמה חודשים אחרי המלחמה החליטו להכניס חלק מהכפר שלנו לתוך שטח ירושלים. זה מה שהופך את המקרה של וולג'ה למיוחד. חלק מהכפר, הצד הדרום-מערבי שלו, הוא בכלל בשטח ירושלים. התושבים פלסטינים אבל השטח של ישראל. זה לא קו ברור שאתה רואה בעין, זה קו ששירטטו על מפה. צד אחד של הרחוב זה ירושלים, הצד השני זה שטח C. שום שירות אנחנו לא לוקחים מירושלים או משום מוסד ישראלי. את כל השירותים אנחנו מקבלים מהרשות הפלסטינית. חשמל, מים, חינוך, פינוי זבל. ראש המועצה של הכפר הוא נציג של הרשות הפלסטינית בכפר. הבעיה הגדולה שלנו היא שלא המינהל האזרחי ולא עיריית ירושלים, שום גורם לא נותן לנו אישור לבנות. תגיד לי אתה, איך בן אדם יכול לחיות בלי שתהיה לו קורת גג?".

כמעט מדי שבוע נעשות בכפר הריסות בתים. למאות בתים הוצאו צווי הריסה בלי להפלות שום חלק של וולג'ה, גם לבתים בחלק ששייך לירושלים וגם לבתים בשטח C. חסן אבו אל טין, תושב המקום, אומר שמדינת ישראל ועיריית ירושלים הפכו את התושבים בוולג'ה לעבריינים בעל כורחם: "אנחנו לא עברייני בנייה, אנשים כאן בונים כדי לחיות, כדי לשים מעל הראש שלהם גג. אנחנו לא מעוניינים בצורת בנייה של פאודה, אבל איזו ברירה יש לנו? יש פה 3,800 תושבים, ומעולם לא עשו לנו תוכנית מתאר. מה חשבו, שלא נבנה בתים? שנגור במערות? באוהלים? לאן ישראל חשבה שנלך? הבית של אחי מחמוד נהרס לפני חודש. יש לו שלושה ילדים וכולם עכשיו גרים בצפיפות בבית של אמא שלי. אילו חיים אתם רוצים שיהיו לנו? ככה אתם רוצים שנחיה?".

יותר מעשור מלווה קבוצה של ירושלמים את תושבי וולג'ה. הם הצטרפו למאבק שניהלו תושבי הכפר נגד תוואי גדר ההפרדה, ומאז נמצאים איתם בקשר ומנסים לסייע בכל מה שאפשר. הם קוראים לעצמם "ידידי הוולג'ה", ומי שעמד לצידם במאבק ההוא, שלא צלח, היה ירון רוזנטל, אז מנהל בית ספר שדה כפר עציון והיום ראש המועצה האזורית גוש עציון. "אין לנו שום עניין לפגוע במרקם החיים של שכנינו הערבים", אמר לי רוזנטל באפריל 2016, במסגרת כתבה על תוואי הגדר בוולג'ה. "הבסיס לחיים טובים כאן הוא שיהיה טוב לשני הצדדים, לא רק לאחד מהם". אנחנו עוד נחזור אליו.

ד"ר אמיר עדן מידידי הוולג'ה, חוקר ומרצה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטה העברית, אומר שבשלב מסוים, כשהריסות הבתים גברו והלכו, התגבשה ההבנה שהכפר צריך תוכנית מתאר מאושרת: "דיברנו עם אנשי הכפר והסברנו להם שאפשר לפעול בשני מישורים ‑ מול עיריית ירושלים ומול המינהל האזרחי. תוכנית מתאר היא פרויקט רציני שדורש גיוס אנשי מקצוע ומשאבים. היה ברור שזה לא יהיה פשוט, אבל הגענו להבנה משותפת עם אנשי הכפר שזה מה שצריך לעשות ויצאנו לדרך".

קרא את הכתבה המלאה במקור