בקבלת שבת אנחנו מזכירים את בית המקדש: "מקדש מלך עיר מלוכה…" – מהו בעצם הקשר העמוק בין בית המקדש לבין השבת?
בקבלת שבת אנחנו מזכירים את בית המקדש: "מקדש מלך עיר מלוכה…" – מהו בעצם הקשר העמוק בין בית המקדש לבין השבת?
יש לשאול: מדוע הותר חורבן בית המקדש?
הרי ה' יתברך הבטיח לנח שלא יחריב עוד את העולם, כפי שנאמר: "אף תיכון תבל בל תמוט". ואמנם בשעת חרון אף הביא ה' מבול לעולם, אך מדוע לגבי בית המקדש לא חלה הבטחה זו, ומה שונה חורבנו מחורבן העולם כולו?
בבית המקדש קיימות שתי בחינות של קדושה:
קדושת השבת קבועה ועומדת עוד מששת ימי בראשית, ולכן אי אפשר לבטלה לעולם שהרי איננה תלויה במעשה אנושי.
כיוצא בזה מצינו גם בקדושת המשכן והמקדש: מורא המקדש קיים לעולם, אף לאחר חורבנו, כפי שנאמר: "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו".
ואמרו חז"ל: השווה הכתוב שמירת שבת למורא מקדש, מה שבת קיימת ועומדת לעולם, אף מורא מקדש קיים ועומד לעולם.
חורבן המקדש התרחש אצלנו, בתוכנו – כפי שנאמר: "והשימותי את מקדשכם". אך מקדשו של ה' יתברך עצמו קיים לעולם.
וכפי שהסביר הרב פינקוס זצוק"ל: הקדוש ברוך הוא משפיע שפע ו"אורות" רוחניים אל תוך "הכלים" שהם בית הקיבול הרוחני שלנו. כאשר לא היו כלים ראויים, לא היה לאן להשפיע את האור; אך מכיוון שהשפע המשיך לרדת מאיתו יתברך כי הוא טוב ומטיב אזי נוצר "פיצוץ" והוא החורבן.
וליוודעי ח"ן: מידת המלכות היא מידה שתלויה בצינור השפע המורעף אליה ומקבל אור מהספירות האחרות, בבחינת מלכות ש"לית לה מגרמה כלום" (אין לה מעצמה כלום).
לפיכך, "מקדש מלך עיר מלוכה" – בית המקדש היה זקוק לקיומו גם לשפע הרוחני שמעורר האדם מלמטה, כנגד השפע האלוהי המגיע מלמעלה.
ועוד נקודה למחשבה: נאמר "לקראת שבת לכו ונלכה". מציאות הזמן שלנו מוגדרת כהליכה מתמדת לקראת קדושת השבת במשך כל ימי השבוע, לפי שהיא מקור הברכה והקדושה.
באותו אופן ממש, גם הציפייה והכמיהה שלנו לבניין המקדש היא הליכה בלתי פוסקת אל מקור הברכה והקדושה.
התשובה והציפיה לבנין בית המקדש הן לא רק אמונה ותקווה אלא בניה והכנת כלים לקבלת מלכות ה' בבית המקדש השלישי.
קרא את הכתבה המלאה במקור
