המטרה היא קביעת הרשימה. האמצעים: שריונים, ביטול דה־פקטו של הפריימריז והקמת ועדה מסדרת בצלמו ובדמותו. מבחינת נתניהו, הליכודניקים הנוכחיים עשו את שלהם, והם יכולים ללכת, או להתמודד בבחירות כשהם מוצבים במקומות בלתי ריאליים בשולי הרשימה. אין זה סוד שנתניהו מעולם לא חיבב את הפריימריז. השיטה שמאלצת את מנהיג התנועה להתחשב ברצון השטח ובדילים של חברי המרכז תמיד נתפסה בעיניו כמטרד. הוא מביט בקנאה לעבר מפלגות שבהן המנהיג הוא השופט, חבר המושבעים והמוציא לפועל.
הכנסת בדרך לבחירות, ונתניהו אינו זקוק עוד לאצבעותיהם של חברי הכנסת הנוכחיים כדי לשרוד את ההצבעה הבאה. הערכתו, שרשימת הליכוד הנוכחית “אינה אטרקטיבית”, אולי נכונה מבחינה אלקטורלית, אך היא חושפת את עומק כפיות הטובה שלו. מי הפך את הרשימה הזו למה שהיא? מי דרש מחברי הכנסת לתקוף את מערכת המשפט בבוקר, להתראיין באגרסיביות בצהריים, ולשכב על הגדר עבור ראש המפלגה בערב?
אי אפשר שלא לחוש מידה של שמחה לאיד למראה חברי הכנסת והשרים של הליכוד. האנשים האלה ויתרו על היושרה המקצועית שלהם, שחקו את מעמדם הציבורי והפכו עצמם למגינים אנושיים של יו”ר התנועה. הם דקלמו דפי מסר מביכים וביטלו את כבודם העצמי כדי להוכיח נאמנות לראש הממשלה. אבל נתניהו, במהלך פוליטי קר ואכזרי, אינו זוכר להם חסד נעורים. הוא יודע את האמת הפשוטה: בליכוד של המאה ה־21, רשימה שהוא אינו עומד בראשה שווה כקליפת השום. הוא המותג, וחברי הכנסת הם קישוטים מתחלפים.
