התיק שלא יוצא לפרקליטה מהראש: "היא הייתה ילדה. זה לא היה רק הזוועות"

כשמבקשים ממנה לחזור אחורה, היא מחייכת לרגע. השנים חלפו, עשרות תיקים נוספים נערמו על שולחנה, אבל את התיק הזה היא זוכרת בפרטי פרטים. הוא אפילו לא התחיל בכתב האישום. "קיבלתי אותו אחרי שהוא כבר היה בטיפול של פרקליטה אחרת", היא אומרת. "ביקשו ממני להופיע בדיון דחוף שעסק בצעירה שהוברחה לחו"ל לפני שהייתה אמורה להעיד נגד אביה. הגעתי לבית המשפט וראיתי בחורה צעירה, לבושה בבגדים מאוד מבוגרים, מאוד צנועים. הבנתי שיש כתב אישום נגד אבא שלה, שהיא אמורה להעיד על פגיעות קשות, ושהיא נעלמה רגע לפני העדות והוחזרה מחו"ל. זה היה המפגש הראשון שלי איתה".

רק אחר כך היא שקעה בחומר הראיות. "אני זוכרת שזה היה אחד מכתבי האישום המזעזעים שקראתי". בלנרו מבהירה שלא עצם עבירות המין הן שזעזעו אותה; במשך השנים היא ראתה תיקים רבים כאלה. מה שנחרט בה היה הצירוף. "מצד אחד עבירות המין, ומצד שני אלימות בלתי נתפסת בתוך הבית", היא נזכרת. "זאת הייתה מציאות יומיומית של זוועות. לא מספיק שהוא בוחר להפוך את הבת שלו לקורבן עבירות מין, הוא גם אב מכה. השילוב הזה היה בלתי נתפס".

גם בית המשפט עמד על כך שמדובר ברצף ממושך של פגיעות קשות, מיניות ופיזיות, שנמשכו לאורך שנים, תוך ניצול מוחלט של יחסי התלות שבין אב לבתו. "אני חושבת שהתחלתי להבין את הממדים כשהיא עלתה להעיד", אומרת בלנרו. "היא הייתה לבד לגמרי בעולם. זה לא רק המעשים עצמם. אלה גם הנסיבות. היא חזרה מחו"ל אחרי שניסו לסכל את העדות שלה. היא נשארה בלי משפחה, בלי בית, בלי אף אחד. פשוט לבד".

בלנרו מתקשה עד היום לקרוא לה "מתלוננת". מבחינתה, היא הייתה "ילדה". "היא אמנם הייתה כבר בת 19, אבל היא הייתה ילדה. היא גדלה בבית מאוד מדכא, בחברה מאוד סגורה. היא לא הכירה עולם אחר".

בפסק הדין תיארו השופטים כיצד למרות הקשיים, הלחצים והסתירות שעליהן הצביעה ההגנה, גרסתה של המתלוננת הייתה עקבית בליבת האירועים. הם קבעו כי עדותה הייתה אמינה, מפורטת ומשכנעת, ודחו את גרסת האב. "אנשים חושבים שהאתגר הוא משפטי", אומרת בלנרו. "במקרה הזה האתגר היה אנושי". לדבריה, השאלות המשפטיות לא היו יוצאות דופן. "לא היו כאן סוגיות משפטיות מרחיקות לכת. ההתמודדות הייתה אחרת לגמרי. מצד אחד אנחנו עושים עבודה של פרקליטים. מצד שני, בעל כורחנו, אנחנו גם קצת הורים, קצת עובדים סוציאליים, קצת מטפלים".

זו אולי אחת האמירות שמסבירות יותר מכל את מה שמתרחש הרחק מעיני הציבור. "כאשר אין אף אחד, אנחנו נמצאים שם", אומרת בלנרו. המשפט הזה קיבל משמעות מוחשית בלילה שבו הסתיימה עדותה הראשונה של המתלוננת. "יצאנו מבית המשפט, כבר היה חושך, וידעתי שהיא לא יכולה לחזור הביתה. ארגנו לה דירת קלט בעיר אחרת. עמדנו לחכות איתה עד שתגיע המונית". ואז, כמעט כבדרך אגב, שאלה אותה בלנרו שאלה פשוטה. "שאלתי אותה אם יש לה פיג'מה. מברשת שיניים. משהו". התשובה הייתה קצרה. "לא". בלנרו מספרת שבאותו רגע היא ושני עמיתיה אספו ביניהם כמה מאות שקלים ונסעו איתה לקניון. "עברנו חנות חנות", היא נזכרת. "חזיות. תחתונים. פיג'מה. תיק. קנינו לה גם אוכל ושתייה".

אבל הרגע שנצרב בזיכרונה הגיע דווקא בתוך אחת החנויות. "נכנסנו לדלתא. אמרתי לה, 'תבחרי'. היא הסתכלה עליי וחייכה חיוך קטן ואמרה: 'אני אף פעם לא קניתי לעצמי. אף פעם לא בחרתי לעצמי'". בלנרו עוצרת לרגע. "היא הסתובבה אחר כך ואמרה לי, 'מה, יש גם אנשים כמוכם בעולם?'". יותר מעשר שנים חלפו מאז אותו ערב. "ניהלתי מאז עשרות תיקים", היא אומרת, "אבל את הרגע הזה אני לא אשכח לעולם".

השנים חלפו, אבל הקשר בין הפרקליטה למתלוננת לא הסתיים עם מתן הכרעת הדין. להפך. בזמן שהתיק המשיך להתנהל, תחילה בבית המשפט המחוזי ובהמשך בערעור לבית המשפט העליון, נשמר בין הפרקליטה לצעירה קשר אנושי שהלך והעמיק. "אני זוכרת שהיה פיגוע בבאר שבע, והיא התקשרה לבדוק שאני בסדר", אומרת בלנרו. "היא זכרה שהפרקליטות נמצאת ליד התחנה המרכזית. זה אומר הכול".

ואז הגיע הערעור לבית המשפט העליון. בדרך כלל, פרקליטים שניהלו את התיק במחוזי אינם מתייצבים לכל דיון בערעור, אך הפעם בלנרו הרגישה שהיא חייבת להיות שם. "נסעתי לדיון, וכשפגשתי אותה פשוט לא האמנתי". זו כבר לא הייתה אותה נערה שפגשה לראשונה בבית המשפט. "עמדה מולי בחורה אחרת לגמרי. ג'ינס קרוע, ז'קט עור, השיער חצי מגולח. היא כבר לא השתייכה לעולם שממנו באה. היה לה חיוך גדול. היא דיברה בביטחון".

הרגע שנחרט בזיכרונה התרחש דווקא בתוך אולם בית המשפט. "עמדו שם הנאשם, בני המשפחה ואנשים שהפעילו עליה לחצים לאורך הדרך, והיא עמדה מולם ודיברה בביטחון מול שופטי בית המשפט העליון", אומרת בלנרו. "פתאום ראיתי מישהי שיש לה חיים חדשים".

בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. השופטים הדגישו כי הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים, ובכלל זה מהמתלוננת, ולכן אין הצדקה לסטות ממסקנותיה. בנוסף נקבע כי הסתירות שעליהן הצביעה ההגנה אינן נוגעות לליבת האירועים ואינן מכרסמות באמינותה.

"כשאני מקבלת תיק, אני חייבת להעריך את סיכויי ההרשעה", אומרת בלנרו. "במקרה הזה לא היה לנו ספק. גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון נתנו אמון מלא בעדות שלה. לא פחות חשוב מזה, הם דחו בשתי ידיים את גרסת הנאשם".

לדברי בלנרו, הציבור מתקשה לעיתים להבין כיצד ניתן להרשיע בתיק שאין בו מצלמות, טביעות אצבע או ראיות פורנזיות. "ברוב תיקי עבירות המין אין ראיות אובייקטיביות", היא מסבירה. "יש גרסת מתלוננת מול גרסת נאשם, ככה זה עובד. אם לא היה אפשר להרשיע על בסיס בחינת המהימנות, רוב התיקים האלה בכלל לא היו מגיעים לצדק".

לדבריה, תפקידו של בית המשפט אינו לחפש עדות מושלמת. "אנחנו עוסקים בבני אדם. במיוחד כשמדובר בפגיעות שהתרחשו בילדות. טבעי שיהיו אי דיוקים או סתירות מסוימות. השאלה היא אם הן יורדות לשורש העניין. במקרה הזה הן לא".

אחד הנושאים שחוזר שוב ושוב במהלך השיחה הוא אומץ הלב של המתלוננת. "עד שלב מסוים הלחצים המשפחתיים השפיעו עליה מאוד", אומרת בלנרו. "ניסו למנוע ממנה להעיד. היא הוברחה לחו"ל. אף אחד מבני המשפחה לא עמד לצידה. כולם התייצבו לצד הנאשם". ואז היא עוצרת. "אבל היא הייתה גיבורה".

בלנרו אינה משתמשת במילה הזאת בקלות. "תחשבי מה המשמעות של להעיד נגד אבא שלך, להבין שבאותו רגע את מאבדת את כל המשפחה, את כל הקהילה, את כל העולם שהכרת. לא הרבה אנשים היו מצליחים לעשות את זה".

בלנרו מודה שגם אחרי שנים רבות במערכת, עדיין יש דברים שמצליחים להפתיע אותה. "זה לא רק עומק הזוועות של המעשים, אלא בני המשפחה", היא אומרת. "אני לא מצליחה להבין איך הם מסוגלים לעמוד בבית המשפט, לומר דברים שאינם אמת ולהתגייס כולם כדי להציל את הנאשם, במקום לשאול מה עבר על הילדה".

למרות המטען הרגשי, בלנרו מדגישה כי פרקליט אינו יכול להרשות לעצמו לפעול מתוך תחושת בטן בלבד. "יש לנו חובה מקצועית לבחון את הראיות כל הזמן, גם אחרי שהוגש כתב אישום", היא אומרת. "אם במהלך המשפט הראיות משתנות או נחלשות, אנחנו חייבים לבחון מחדש את העמדה שלנו. קרה לא פעם שחזרנו מכתבי אישום כשהבנו שזה הדבר הנכון לעשות. במקרה הזה זה לא קרה. בשום שלב לא הרגשתי שאנחנו על המסלול הלא נכון".

כשניתנה הכרעת הדין במחוזי היא הרגישה סיפוק מקצועי, אבל לא רק. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי: עשינו את זה". אחר כך הגיע גם גזר הדין, 22 שנות מאסר. "באותה תקופה זה היה עונש חריג בחומרתו. היום אולי התרגלנו לעונשים כאלה, אבל אז זה היה מסר משמעותי מאוד. הרגשתי שזה עונש ראוי למה שהוא עשה, ולא פחות חשוב, ראוי בשבילה".

אבל אם יש נושא אחד שעליו בלנרו מבקשת להתעכב, והוא דווקא מה שהציבור אינו רואה. "הציבור חושב שאנחנו רק מגישים כתבי אישום ומופיעים בבית המשפט. הוא לא רואה את כל מה שקורה מסביב. אף אחד לא לימד אותי איך מתמודדים עם ילדה שנפגעה מינית. אין קורס כזה. אין הכשרה. אתה פשוט מוצא את עצמך בתוך הסיטואציה ומנסה להיות בן אדם. זו עבודה קשה מאוד, אבל גם זכות גדולה. בסוף, כשאתה רואה מישהי שהצליחה להתחיל חיים חדשים, אתה מבין שכל הדרך הייתה שווה את זה".

קרא את הכתבה המלאה במקור