הסלון בביתה של דפנה כהן (51) בשכונת קריית יובל בירושלים הפך בשנה האחרונה לפינת זיכרון קטנה. מהקיר ומהמדפים ניבטים פניה של חביבה ושדי, האחות הגדולה והדודה שנרצחה לפני שנה. יש…
הסלון בביתה של דפנה כהן (51) בשכונת קריית יובל בירושלים הפך בשנה האחרונה לפינת זיכרון קטנה. מהקיר ומהמדפים ניבטים פניה של חביבה ושדי, האחות הגדולה והדודה שנרצחה לפני שנה. יש תמונות ישנות שלה בשמלת כלה, וגם תמונות חדשות יותר, שבהן היא מוקפת באחיינים ובבני משפחה. לפני שתגיע לנסיבות המוות, כהן מבקשת לדבר על החיים שנגדעו בפתאומיות. על אחותה הגדולה ממנה בשנים רבות - ושדי היתה בת 67 במותה - שגרה בדירה הסמוכה והייתה בת בית לכל דבר.
לוושדי, אלמנה מזה שנים רבות, לא היו ילדים משל עצמה, וילדיה של כהן היו כמו ילדיה שלה. ״אי אפשר לדבר עליה בלשון עבר, פשוט אי אפשר״, אומרת דפנה, ״אנחנו היינו המשפחה הגרעינית שלה. היא הייתה מוציאה את הילדים שלי מהגנים ומבית הספר ושומרת עליהם. כל שבת וכל חג היא הייתה אצלנו בבית״.
עוד מעט שוב יגיע ראש השנה, החג שאליו חביבה כבר לא זכתה להגיע. בבוקרו של ערב החג הקודם עוד הספיקה לדבר עם בני המשפחה ולהבטיח שתחזור מוקדם מעבודתה כמטפלת בקשישים, כדי לעזור לאחת מבנות המשפחה לארגן את חפציה בדירה שאליה עברה. אך חביבה לא שבה. תחלוף יותר מיממה של חיפושים קדחתניים עד שתתברר האמת הנוראה: חביבה נרצחה. גופתה נמצאה בביתו של האדם שאצלו עבדה במשך שנים כמטפלת, שמעון גוטמן בן ה-81. היא ערכה עבורו קניות ועבדה בעבודות בית. היא ידעה אילו מצרכים הוא מעדיף והכירה את ביתו, אך פרט חשוב היא לא ידעה: גוטמן הוא רוצח מורשע.
בשנת 1980 שלח גוטמן, שהיה אז בשנות השלושים לחייו, חבילת דואר ממולכדת שנועדה לאמה של אשתו לשעבר. היא פתחה את החבילה בסניף הדואר, ונהרגה במקום עם שני בני אדם נוספים. הוא הכחיש בתחילה שהיה לו קשר למעשה, אך לבסוף הודה בו. הוא ריצה עונש מאסר במשך 18 שנים, ולאחר מכן השתחרר והמשיך לחיות את חייו. עד ערב ראש השנה האחרון.
כתב האישום נגד גוטמן, שהוגש בחודש מאי, מגולל מסכת קשה של רצח מתוכנן היטב, השמדת ראיות ומצג שווא בניסיון לחמוק מאחריות למעשה ולהכשיל את החקירה. גם היום, כשהמשפט נגדו מתנהל, הוא ממשיך לשתוק ולהכחיש. כשנה לאחר הרצח, שאלות רבות עדיין נותרו פתוחות ולא נותנות לבני המשפחה מנוח - בעיקר מה אירע באותו היום, ומדוע. אבל שאלה נוספת מטרידה גם היא את בני המשפחה: כיצד ייתכן שחביבה נשלחה לעבוד בביתו של גוטמן, רוצח מורשע, ועוד מבלי שידעה על כך דבר. "זה לא הגיוני שאחותי עבדה אצל רוצח. לא הגיוני", אומרת כהן.
לפני כחודשיים, במקביל להליך הפלילי שמתנהל, הגישו בני המשפחה תביעה בהליך אזרחי: נגד גוטמן עצמו, אך גם נגד המוסד לביטוח לאומי וחברת הסיעוד שהעסיקה אותה, ״פאר״. בלב התביעה עומדת הטענה כי הביטוח הלאומי צריך היה לדעת על מסוכנותו של גוטמן, וליידע בכך את חברת הסיעוד. ״אין כזה דבר שאיפשהו בביטוח הלאומי לא ידעו שהוא ישב בכלא. אין כזה דבר״, אומרת כהן.
אחותה של חביבה סבורה שהאחריות מוטלת גם על חברת הסיעוד, שהיתה צריכה לערוך בדיקות בסיסיות בנוגע לעברו של גוטמן. הרי בדיקת הקשיש אמורה ממילא להתבצע, לטובת הערכת הצורך בשירותי הסיעוד; לא ייתכן, אומרת כהן, שבאותה הזדמנות לא ייבדק גם עברו הפלילי של האדם.
"ברי כי לו הייתה המנוחה יודעת שהיא נשלחת לעבוד בביתו של רוצח מורשע, שריצה 18 שנות מאסר, היא לא הייתה מסכימה לכך״, נכתב בתביעת הנזיקין שהגיש עו״ד דוד נהיר שמייצג את המשפחה מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. עו"ד מוחמד סלים, ממונה ייצוג נפגעי עבירות המתה במחוז ירושלים של הסיוע המשפטי, מוסיף כי ״הסתרת המידע הקריטי חרצה למעשה את גורלה של חביבה ז"ל, והובילה למותה הטרגי - ללא כל הגנה וללא מתן אפשרות לקבל החלטה אם היא מעוניינת להכניס את עצמה לסיכון כזה״.
התביעה הזאת חשובה לבני המשפחה לא רק למען הצדק עבור חביבה, שאי אפשר לכמת באמת בכסף. התקווה היא שייצא שממנה גם תיקון עקרוני. "בן אדם שישב בעבר על רצח הוא לא בן אדם שמגיע לו לנשום לרווחה, ובטח שלא לקבל טיפול בזכות חוק סיעוד״, אומרת כהן.
לכל איש יש שם. חביבה נקראה לעתים אביבה, ואילו בפי בני משפחתה היא ״בובה״. ״זה שם שסבתא שלי המציאה לה״, אומרת כהן. בובה עבדה קשה כל חייה. במשך שנים רבות עבדה במאפייה בשכונת תלפיות בירושלים; כשהמפעל עבר לעיר אחרת, החלה לעבוד כמטפלת בקשישים. אך לא רק להם היא דאגה: גם לאחייניה, שבהם טיפלה מילדות, וגם לחתולים שנהגה להאכיל בקביעות.
קרא את הכתבה המלאה במקור
