אני מציין החודש 40 שנה במקצוע העיתונות. לא האמנתי שאי פעם נגיע למצב הזה. נגיד לאירוע שבו ממשלה נבחרת תערוק ותהפוך ל"ממשלת הגוש", וככזאת תתקוף את המדינה עצמה. זהו כשל חיסוני, התקפה אוטואימונית, של הגוף על עצמו. התקפה מתמשכת, עוצמתית, חסרת עכבות ובושה.
להביט בעסקן דל הכישורים המכונה גם, בטעות, שר הביטחון, מפקיר כך את צה"ל ונותן לו לדעוך, לקרטע, כשהוא מעדיף את טובת המתפקדים על טובת המילואימניקים והלוחמים.
להביט על הליכוד כולו. על העסקנים שממשיכים להתקוטט על שריונים, טובות הנאה וחלוקת מנעמי שלטון, בעוד המדינה מתפרקת, והציבור מביט בכל זה בעיניים כלות.
פעם הייתה בושה. אנשים לא התגאו במעללים מהסוג הזה. חששו לצאת מהבית, לבוא בציבור. היום גם זה כבר לא קיים. הם גאים בעצמם. הם נושאים את השקר בגאון ואת הקלון בגאווה. הם מאמינים שלעולם חוסן. בדיוק כפי שהאמינו ערב 7 באוקטובר.
