ההסלמה האחרונה בעימות בין ארצות הברית לאיראן ניכרת היטב בשטח. וושינגטון מרחיבה את היקף התקיפות ואת עומקן ומתגברת את מערך מטוסי התדלוק, בעוד איראן מפעילה טילים וכטב"מים ומאיימת על…
ההסלמה האחרונה בעימות בין ארצות הברית לאיראן ניכרת היטב בשטח. וושינגטון מרחיבה את היקף התקיפות ואת עומקן ומתגברת את מערך מטוסי התדלוק, בעוד איראן מפעילה טילים וכטב"מים ומאיימת על בסיסים אמריקאיים, מדינות המפרץ ונתיבי השיט. התגובה האיראנית כבר חייבה את הממשל להרחיב את המערכה, עוד לפני הפגיעה הקטלנית בכוחות האמריקאיים בירדן. ההרוגים והפצועים שם הפכו תגובה משמעותית לבלתי נמנעת וצמצמו עוד יותר את מרחב התמרון של הנשיא.
הממשל לא תכנן מלכתחילה מערכה רחבה. המיקוד האמריקאי היה בבנדר עבאס ובתשתיות המאפשרות לאיראן לאיים על מצרי הורמוז. המטרה הייתה להפעיל לחץ ממוקד, לפגוע ביכולת לשבש את השיט ולהחזיר את טהרן למשא ומתן. כעת נדרש הממשל גם להגן על כוחותיו ולשקם את ההרתעה.
המוקד האמריקאי בשלב זה אינו תוכנית הגרעין. היא לא נעלמה אך אינה מניעה כעת את הפעילות המבצעית. מרכז הכובד הוא המאבק על כללי המשחק במפרץ והניסיון לשלול מאיראן את האפשרות להפוך את הורמוז למכשיר סחיטה קבוע. מבחינת וושינגטון, טהרן אינה יכולה להחליט מתי ייסגר המצר, לאיים על תשתיות אנרגיה ולהשתמש במחירי הנפט כדי לכפות על מדינות האזור ללחוץ על ארצות הברית לסגת.
למעשה, הממשל מנסה להשיג באמצעות כוח את מה שלא הצליח לעגן במזכר ההבנות שקרס: מגבלות מעשיות על השימוש האיראני בהורמוז כמנוף אסטרטגי. ההיגיון הוא להעלות את המחיר, לשחוק יכולות ולהציב את טהרן בפני ברירה - להמשיך בעימות בתנאים שהולכים ומחמירים, או לחזור למשא ומתן מעמדה חלשה יותר.
אלא שאיראן אינה ממהרת לוותר. הורמוז הוא אחד מנכסי המיקוח החשובים ביותר שנותרו לה. לאחר הפגיעה ביכולותיה הצבאיות וברשת השלוחים, היכולת לשבש את התנועה הימית, לאיים על מתקני אנרגיה ולהעלות את מחיר הנפט היא הדרך המרכזית להוכיח כי היא עדיין מסוגלת להכאיב. לכן לחץ אמריקאי אינו מבטיח ריסון; הוא עלול דווקא לדחוף את טהרן להסלים.
האיום לפתוח חזית נוספת בים האדום משרת את אותו היגיון. הבקשה האיראנית מהחות'ים להיערך לשיבוש באב אל-מנדב נועדה לאותת כי איראן מסוגלת לאיים במקביל על שני עורקי שיט מרכזיים. בכך היא מבקשת להגדיל את המחיר הכלכלי של המערכה, להרחיב את מעגל המדינות הנפגעות ולהגביר את הלחץ הבינלאומי על וושינגטון.
מדינות המפרץ נמצאות במלכוד. הן זקוקות להגנה האמריקאית ולפתיחת נתיבי השיט, אך חוששות שהרחבת המלחמה תהפוך את הבסיסים, הנמלים ומתקני האנרגיה שבשטחן למטרות. הן רוצות שארצות הברית תבלום את איראן, אך גם שתציג נתיב לסיום העימות.
הצטרפות ישראלית רחבה יותר עשויה להעמיק את הפגיעה באיראן, אך לא לפתור את הדילמה האמריקאית. טראמפ אינו חותר למלחמה עד להכרעה או לשינוי משטר. הוא מבקש להשתמש בכוח כדי לשפר את תנאי העסקה הבאה. אולם ככל שישראל תעמיק את מעורבותה, כך עלול להתחזק בטהרן החשש שהמערכה מכוונת לשרידות המשטר, והמרחב לפשרה יצטמצם.
זו נקודת התורפה המרכזית: לטראמפ אין אפשרויות טובות. תגובה מוגבלת עלולה להיתפס כחולשה ולעודד תקיפות נוספות. הרחבת המערכה עלולה לגרור את ארצות הברית למלחמה ממושכת שהיא אינה רוצה בה. ניסיון להגיע מיד להסכם אינו נראה ריאלי כל עוד איראן מסרבת לוותר על הורמוז ועל יתר מנופי הלחץ שלה.
הנטייה האמריקאית נותרה להגיע להסכם, לא להכרעה צבאית. אך אין כרגע סימן שאיראן מוכנה להתפשר, ואין לוושינגטון דרך קלה לסגת. לכן בטווח הקרוב הכיוון הסביר אינו רגיעה אלא הידרדרות נוספת, רחבה, מסוכנת וקשה יותר לשליטה.
אל"מ (בדימוס) אלדד שביט הוא חוקר בכיר בתוכנית ארה"ב ב-INSS, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ועוזר להערכה לראש חטיבת המחקר באמ"ן
קרא את הכתבה המלאה במקור
