לקראת תשעה באב, מגיד המישרים הגאון הרב ברוך רוזנבלום מסר המחשה מיוחדת על משמעות החורבן, הבכי והגלות. את דבריו פתח בפסוק מקהלת "עת לבכות ועת לשחוק", והביא את פירוש רש"י: "עת לבכות – זה תשעה באב". לדבריו, בכי אמיתי אינו פעולה טכנית שאפשר להורות עליה, אלא תוצאה של התבוננות עמוקה: "בכי זה דבר שאתה נמצא בסיטואציה מסוימת – אתה יכול לבכות".
הרב רוזנבלום חזר אל ליל חטא המרגלים, שבו בכו בני ישראל במדבר, והזכיר את דברי חז"ל: "אתם בכיתם בכייה של חינם – אני אקבע לכם בכייה לדורות". מכאן עבר לתיאור גלות בבל: נבוזראדן, לדבריו על פי חז"ל, מנע מהגולים לבכות מחשש שדמעותיהם יעוררו רחמים ויעכבו את הגלות. רק כשהגיעו לנהרות בבל פרצו בבכי, כפי שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו".
בהמשך התמקד בדמותו של יוסף הצדיק, שמופיע שוב ושוב בתורה כשהוא בוכה. הוא תיאר באריכות, מתוך "ספר הישר", את בכיו של יוסף בבור, בדרכו למצרים ועל קבר רחל: "אמי, אמי, יולדתי, עורי וקומי וראי את בנך איך נמכר ואין מרחם". לדבריו, יוסף זעק לאחיו, התחנן שירחמו עליו, אך הם התרחקו כדי שלא לשמוע את צעקותיו.
