"ירו לי בחברים, אני לא מאמין": רגעי האימה בפרדס, וההודעות ששלח שחר למשפחתו - לפני שנרצח

בהמשך הערב, חנן הגיע לחווה של שחר והם המשיכו לחגוג עם החברים, ביניהם הילה קליין ומרסדס עמר ז״ל שרכשו כרטיסים למסיבת הנובה. ככל הנראה בהחלטה של הרגע, הם בחרו להצטרף להילה ומרסדס ולנסוע לפסטיבל שנערך סמוך לקיבוץ רעים בעוטף עזה. החמישה עלו לרכבו של חנן, ובסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר הגיעו לשטח מסיבת הנובה.

בשעה 6:29 בבוקר הופסקה המסיבה, אך החמישה לא חשו שמדובר באירוע מסוכן מדי, והתקדמו לאיטם לעבר רכבו של חנן כדי לנסוע בחזרה לחווה של שחר. עם זאת, הם הצליחו לצאת משטח המסיבה מהר יחסית. "הם מהראשונים שיצאו ממתחם הנובה, הם הלכו באיזי״, סיפרה האחות חגית. ״שחר עוד פגש איזשהו חבר והוא אמר לו ׳בוא, אנחנו הולכים לחווה, נמשיך את המסיבה שם׳".

החמישה עלו על הרכב והחלו לנסוע. "הילה נהגה, שחר ישב לידה, וחנן, ליאור ומרסדס ישבו מאחור", הסבירה חגית. "בצומת מפלסים הם נתקלו באיזשהו רכב כנראה ועצרו, או שהרכב שלהם נעצר. חנן יצא מהאוטו לבדוק מה קרה, ובשלב הזה הגיעו המחבלים וירו בחנן. הילה נתנה גז והמשיכה בנסיעה כדי להימלט מהמחבלים שירו בחנן. בהמשך, בצד ימין של הכביש, הייתה עוד חוליה של מחבלים שארבה להם - וירתה עליהם".

"בשלב הזה ליאור קיבל כדור בגב", המשיכה אחותו של שחר. "הילה, שחר ומרסדס היו עדיין בחיים. באיזשהו שלב הרכב שלהם נעצר או שהם עצמם עצרו, סמוך לפרדס, כקילומטר מאיפה שליאור נורה. הם התקשרו למד״א ב-06:57. שחר אמר שירו עליהם ושחבר שלהם נפגע, ושהוא לא יודע מה לעשות. שומעים את הילה או מרסדס אומרות: ׳ליאור, ליאור׳, מנסות לדבר איתו. המוקדנית ממד״א אומרת לשחר 'תיקח חולצה ותסגור את הפצע׳, ושחר עונה לה ׳את לא יודעת באיזה מצב הם נמצאים׳. במהלך השיחה עם מד״א שומעים אותם אומרים שהמחבלים רצים לכיוון הרכב, והם בורחים משם לתוך הפרדס. שומעים את שחר רץ ואומר ׳אני לא מאמין, ירו לי בשני החברים׳״.

שחר, הילה ומרסדס התחבאו יחד בפרדס קלמנטינות לבדם, כקילומטר מצומת מפלסים. הם ניסו להזעיק עזרה, כשהם שומעים מחבלים מכל עבר, עד שנרצחו: ״הם לא הבינו מה קורה. הם לא הבינו שמה שקורה להם קורה לכולם", תיארה האחות חגית את רגעי האימה. "שחר חשב שזה משהו נקודתי. הוא ידע שהזמין אמבולנס ושהוא תיכף יגיע. הוא חשב שמחלצים אותו".

"כששחר הבין שיש בלאגן שלם, הוא הרים טלפון לאמא שלי, בסביבות השעה 8:00. הייתי לידה. הוא אמר לנו ׳ירו לי בשני החברים', ושהם לא מבינים מה קורה פה. שהכול יריות ושהם מתחבאים בפרדס. שלוש פעמים הוא דיבר איתנו בטלפון, ואז הוא המשיך בהתכתבות. הוא שלח לנו מיקום. שלחתי למשטרה והם אמרו שישלחו אליו ניידת. אמרתי לו שאם יש גופה לידו שיתחבא מתחת לגופה כי הוא אמר שליאור וחנן נהרגו. הוא כתב: 'נראה לי שיבלו (חנן יבלונקה - נ"פ) וליאור גמרו׳. התכתבנו איתו עד השעה 9:24. עד שהמחבל רצח אותם״.

״המחשבה על הפחד שלהם שם בפרדס לא עוזבת אותי״, אמרה חגית בכאב. ״איזה פחד, מה הם עברו ברגעים האלה. הם היו שעתיים וחצי בפרדס כשהכול יריות מסביב. איזה פחד לחשוב על מה הוא עבר ברגעים האחרונים שלו״.

אחרי שעות ארוכות ששחר לא ענה, הבינו חגית ואימה שהנורא מכל קרה. הן הלכו לספק דגימת DNA בתחנת משטרה, ולמחרת בבוקר החליטו לנסוע למיקום ששלח להן שחר כדי לחפש אותו: ״התחלנו לחפש אותו בבתי חולים. בדרך לבית החולים ברזילי קבוצת מתנדבים הגיעה למיקום ואמרו לי לעצור בצד עם הרכב ושהם שולחים לי תמונה לראות אם זה שחר. קיבלנו תמונה של שחר מרחוק שוכב - וישר זיהיתי אותו. עשו לו וידוא הריגה. הפנים שלו לא היו שלמות. אני ואמא התחלנו לצרוח ברכב ונסענו למיקום. במחסום שאלו לאן אנחנו, ואמרנו שאנחנו הולכים לאסוף את אח שלי. לא אמרתי שהוא מת. ראינו מכוניות שרופות בכביש ואת כל הזוועות ולא הבנו לאן הגענו. רצינו לקחת את שחר איתנו ולהביא אותו לקבורה, אבל היו עוד אזעקות וטילים ואפילו חוליית מחבלים. חזרנו למחנה שורה, וגופתו של שחר הועברה לזיהוי ולאחר מכן לקבורה״.

״שחר היה חברותי ברמות״, מספרת חגית על אחיה. ״היו לו מלא חברים, היה לו חיוך מדהים וכובש והוא היה הכי כריזמטי, הכי חתיך. איש שיחה. הוא היה מביא את החברים כל הזמן והיה מלא באהבה ואור. הוא אהב מאוד בעלי חיים. כל פעם היה אוסף כלבים עזובים הביתה. אהב מאוד סוסים. לפני שהוא נרצח העיסוק שלו היה חוות סוסים. היה איש מיוחד שתמיד נתן תחושה לכולם שהוא החבר הכי טוב, היה אוזן קשבת ועוזר לאנשים מלא. עזרה לזולת הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, והסטיקר שלו היה ׳ואהבת לרעך כמוך׳. הוא הסתכל לכולם בגובה העיניים והיו לו חברים מכל הסוגים״.

מאז האסון, חגית ואימה מתקשות להמשיך הלאה: ״שחר היה מאוד מחובר לאמא שלי. אמא ושחר זה היה קשר לא רגיל. שחר גר בתל אביב והיא הייתה רואה את שחר ברמה יום-יומית. הם כל הזמן היו בטלפון. כיום אמא שלי בת 73, והיא לא במצב הכי טוב. כלפי חוץ רואים אישה חזקה ומחייכת, אבל מבפנים היא שבורה מאוד. היא לא ישנה בלילות. היא נוטלת כדורי שינה ובמקרה הטוב היא ישנה שלוש שעות. היא אחות במקצועה. אחרי 7 באוקטובר היא לא יכלה לתפקד בתפקיד של אחות ראשית, והיא התפטרה. אני הייתי במצב קשה. שלושה חודשים לא קמתי מהספה ופשוט רציתי למות״.

״הכעס שלי על מה שקרה מגיע בגלים״, שיתפה חגית. ״אני כועסת על אלוהים, על שחר, על המדינה, כועסת על הצבא. אני לא חושבת שיש פה מישהו אחד במערכת המדינית והביטחונית שהוא חף מפשע. איפה היה הצבא? איפה היה ראש אמ״ן? איפה כולם היו? כולם נרדמו בשמירה. יש כעס מאוד גדול. לפעמים אני כועסת על עצמי: איך לא נסעתי לשם מיד כשהוא התקשר? יש רגשות אשם״.

לדבריה, מה שעוזר לה באבל הכבד זו העמותה שפתחה לזכרו של שחר: "מעין, חברה שלי, שאלה מה יקים אותך מהספה וכך הקמנו את עמותת 'אור השחר העולה' שתומכת במשפחות שכולות, נפגעי פעולות איבה ולוחמים במגוון פעילויות. העשייה זה מה שמחזיק אותי. הטראומה של כל מה שעברנו וחווינו כל כך גדולה, שאי אפשר לחזור להיות מי שהיית. זה אף פעם לא יחזור להיות אותו דבר".

"אנחנו משפחה קטנה גם ככה. שחר היה מביא איתו חברים לארוחה ותמיד הבית היה מלא באור ושמחה והצחוק שלו. זה כל כך חסר וכל כך מורגש. הכאב תמיד שם והטראומה מלווה אותנו כל הזמן. אני הכי מתגעגעת לחיבוק שלו. הייתה לו יד עוטפת כזו שיותר לא אזכה להרגיש״.

״לשחר יש שלושה ילדים", הוסיפה חגית. "הגדול שלו, חוף, בן 16. היה להם קשר מאוד מיוחד. שחר הספיק כמה חודשים לפני שנרצח לחגוג איתו בר מצווה ולהעלות אותו לתורה״.

קרא את הכתבה המלאה במקור