יש מקום לאופטימיות

אצל טיפשים משמאל, מעטים אבל רעשנים, כל הגנה על ישראל נגד קמפיין הקולוניאליזם-ג'נוסייד-אפרטהייד מתפרשת כהגנה על הקואליציה ועל המדינה המרושעת. ואצל התאומים שלהם מימין, לא מעטים ועדיין רעשנים, כל ביקורת על קואליציית ההשתמטות והגזל מתפרשת כפגיעה במדינה. ואלה בדיוק אותם טיפשים שכל ביקורת על הדורסנות החוקתית של לוין-רוטמן נתפסת אצלם כתמיכה באוליגרכיה המשפטית. ואצל התאומים שלהם, כל ביקורת על מערכת המשפט ומעללי הפרקליטות ודרישה לרפורמה מוצגת כתמיכה במהפכה המשטרית של הקואליציה הדורסנית.

כך שאנחנו זקוקים לתזכורת מהעבר. אחת ההשמצות הפוליטיות בשנות ה-80 הייתה "שמעון פרס כן ולא". הוא העדיף תשובות מורכבות על פני קלישאות חד-ממדיות. צחקו עליו אז. אבל נדמה שהוא, דווקא הוא, ייצג יותר מרבים אחרים את האלטרנטיבה הציונית. הוא היה גם אחד מבנאי הכוח הבולטים ביותר של מדינת ישראל, כולל התרומה האדירה שלו לבניית מפעל הטקסטיל בדימונה. הוא בנה את ישראל כאגרוף ברזל. והוא האיש שזכה למעמד-על של מנהיג מתון ושואף שלום. גם וגם. זה הקרין על מעמד ישראל. הוא היה ככל הנראה הישראלי הפופולרי ביותר בעולם. ודווקא הדואליות הזאת, ה"כן" ו"לא" – היא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו היום, כדי לחלץ את ישראל מהמפולת הנוכחית.

גם נתניהו הוא אחד המנהיגים המוכרים ביותר בעולם. אצל פרס זה היה לחיזוק מעמד ישראל. הרי הוא היה לא רק ביטחוניסט לעילא אלא גם יונת שלום. אצל נתניהו זה היפוך גמור. הוא גם דירדר את ישראל למעמד המדינה המאוסה בעולם וגם דירדר את ישראל במישור הביטחוני. לא "ניצחון מוחלט" מול חמאס או חיזבאללה. לא חיסול איום הגרעין האיראני. לא נורמליזציה עם סעודיה. לא הפרויקט הרב-יבשתי והגיאו-פוליטי IMEC, שהיה מעניק לישראל זריקת חיזוק כלכלית, מדינית ואסטרטגית. הוא לא פרס. אין אצלו חזון. אין כן ולא. יש אצלו לא ולא. הוא לא היה כזה. הוא השתנה. סמוטריץ' חשוב לו יותר מישראל.

אז מדוע יש מקום לאופטימיות? משום שבניגוד למה שקורה ברבות ממדינות המערב, בישראל גוש המרכז הוא החזק ביותר. אם רק לא יהיו טעויות, הגוש הציוני-לאומי עומד להביס את גוש הגזל וההשתמטות. אז אנא, א', ואנא מכם, אלה שהשבוע הביזיוני הכניס אותם לייאוש ולחרדה – עוד לא אבדה תקוותנו. מחנה אוהבי המדינה בדרך לניצחון. ואל נשכח. רוב מצביעי גוש ההשתמטות שייכים למחנה המשרתים והתורמים, גם אם הם טועים. הבעיה היא עם הפוליטיקאים הציניים. את הכעס והחרדה צריך להפנות לעשייה. כל מפלגה שתומכת בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובשוויון בנטל – ראויה לתמיכה. לא רק מהסלון בבית. לא רק בקלפי. גם בהתנדבות. אנחנו לקראת שלושה חודשים לא קלים. כל אוהב ישראל חייב להתגייס. איש כנדבת ידו וכוחו. והשינוי יגיע. הוא חייב להגיע.

קרא את הכתבה המלאה במקור