ואז, כשנדמה היה שהגענו לנקודת השפל הנמוכה ביותר, היא העמיקה: נתניהו נעלם. ראש הממשלה הגיע לכנסת במסוק של חיל האוויר. קיבל טרמפ מצה"ל, כדי לפגוע בצה"ל. הוא בא להצבעות על החוקים…
ואז, כשנדמה היה שהגענו לנקודת השפל הנמוכה ביותר, היא העמיקה: נתניהו נעלם. ראש הממשלה הגיע לכנסת במסוק של חיל האוויר. קיבל טרמפ מצה"ל, כדי לפגוע בצה"ל. הוא בא להצבעות על החוקים האנטי-ציוניים שהוא עצמו מוביל. הוא בא לוודא שזה עובר, כדי להבטיח את שלום הגוש. הוא יודע ששלום הגוש שלו סותר היום, באופן מוחלט, את שלום המדינה. אבל זה לא מעניין אותו. הוא כבר מזמן לא ראש ממשלת ישראל. הוא ראש ממשלת הגוש. אבו יאיר הפך לאבו גוש.
הוא מתעלם מרעשי הרקע, מהנזק האלקטורלי, מהפגיעה הקשה בצה"ל, בלוחמים, במילואימניקים, בעקרון השוויון, באמון הציבור. הוא הולך על זה בכל הכוח. וגם כששר הביטחון ישראל כ"ץ מהסס, הוא אומר לו, על פי עדותו של כ"ץ, לא להסס. לך עד הסוף, אני אגיע להצביע בעד החוק בעצמי, הבטיח.
עורך דין טוב, או מבקר מדינה מקורב, או גם וגם, היה מוציא אותו מההיעלמות הזו: יש לו נכד עריק, הוא לא יכול היה להשתתף בהצבעה. אבל אפילו לנתניהו, אדם שהביא את מלאכת השקרנות לדרגות עילאיות שלא נודעו קודם, לא היה מספיק אומץ כדי להיתלות בתירוץ הזה. ואם היה מנסה, זה היה עולה לו ביוקר.
עכשיו הוא מתגאה בכל זה. בקול גדול. מהמקפצה. מוביל את החקיקה האנטי-ציונית שחותרת תחת הבסיס שעליו עומדת מדינת היהודים, ומעז לבוא בטענות לאלה שנושאים בנטל, לאלה שמנסים להחזיק את צה"ל מתפקד בשיניים ובציפורניים, מול אינסוף החזיתות והמטלות שדרעי וחבריו מטילים עליהם.
האקדמיה לשפה העברית צריכה לקרוא על שמו של דרעי סוג חדש ונדיר של ריקבון, כזה שאינו ניתן לחיטוי. מי שנחשב פעם לתקווה הגדולה של הפוליטיקה החרדית, לזה שיוכל לבנות גשר בין החרדים לישראלים, להגדיר מחדש את החוזה הלא כתוב בינינו, הפך לרעה חולה, שם נרדף לשחיתות, לביזה, לבולמוס של מינויים, ג׳ובים, וכמובן פינוקים אין קץ לבני משפחתו ומקורביו.
אתה שואל את עצמך איך אנשים שיש להם מוח, יש להם לב, יש להם בטן, יש להם סביבה והם יודעים לקרוא ולכתוב, מרשים לעצמם לפזר את זה על אב שכול, על רמטכ"ל לשעבר. מה עובר להם בראש, או בבטן, או בקיבה, כשהם מטיחים את האשפה הבדיונית הזו באדם שכל חטאו הוא להתמודד על ראשות הממשלה נגד אדונם.
הוביל את הקרבות בכיבוש נבטיה, ג׳זין ושדה התעופה של ביירות. כשהיה מפקד פלנ"ט גולני, הוביל את היחידה למספר רב של מבצעים מורכבים בתוך לבנון. הוא התקדם לקמב"ץ פיקוד צפון, מח"ט חטיבת כרמלי ובסוף חזר הביתה והפך למח"ט גולני. הוביל את הלחימה ברצועת הביטחון במשך שנתיים, שבהן הרגו הוא וחייליו לפחות 40 מחבלי חיזבאללה.
אפשר להמשיך עם זה הלאה, אבל זה מיותר. הוא עשה את כל התפקידים, כולל אלוף פיקוד צפון וראש אגף מבצעים. כשהוצע לו תפקיד הרמטכ"ל, אמר שעדיף שימנו קודם מישהו שהיה גם סגן רמטכ"ל. עכשיו הוא ג׳ובניק. אני מקווה שאותו יצור נאלח בשם אבי רצון, לא יטען בשידור הבא שגם גל איזנקוט, בנו שנפל בעזה, נפל כג׳ובניק.
בעניין פרשת הרפז: ברדוגו, אדם שהדבר היחיד שמפעיל את פיו הוא רשימת הוראות, לא טרח אפילו לבדוק אם מנדלבליט היה היועמ"ש בזמן הפרשה. ובכן, הוא לא היה. מי שהיה היועמ"ש היה דווקא יהודה וינשטיין. מנדלבליט נחשד בפרשה, ונוקה. איזנקוט כלל לא היה חשוד בכלום, לא נחקר, לא היה בלופ, אף אחד לא קשר אותו לכלום, הוא היה אלוף במטה הכללי. אפילו לא ניצב זוטר באירוע שהסעיר בזמנו את המדינה. אבל ברדוגו, שכונה פעם על ידי נתניהו כחבר ב"כנופיה של פושעים", טינף אותו והלביש עליו את זה סתם ככה. בשביל הכיף.
ולסיום, דוד זיני. להלן, ראש שירות הביטחון המשפחתי. זיני חתם על תעודת הפטירה המטאפורית של עצמו כראש שב"כ ממלכתי והצדיק את מינויו בענק כשנכנע למה שאף אחד לפניו לא נכנע: גחמות האבטחה של "הגברת" נתניהו. אין שום דבר שיכול להצדיק את זה, כולל הקשקוש על יצר הנקמה של האיראנים. מה שהמשפחה הזו צריכה, לכל ימי חייה, לעניות דעתי הלא רפואית, זה לא שמירה. זו השגחה. ואני לא מדבר על השגחה עליונה, את זה דווקא אנחנו צריכים.
קרא את הכתבה המלאה במקור
