כאשר התוצאה מתאימה לנו, חמש השניות האחרונות מספיקות

מחוץ למגרש, עורר השבוע גדי איזנקוט סערה לאחר שהזכיר את יוסף חדאד ומנסור עבאס באותו משפט. חדאד הגיב בזעם וטען שההשוואה ביניהם מבוססת למעשה רק על היותם ערבים, אפילו שיש להם השקפות, זהות ציבורית ויחס למדינה שונים מאוד.

ויוסף חדאד צודק. הוא ומנסור עבאס אינם בני השוואה רק מפני ששניהם ערבים. הצמדתם זה לזה מוחקת בדיוק את ההבדלים שאיזנקוט ביקש, לכאורה, לדרוש מאחרים לראות. אי אפשר להתנגד להכללה של ערבים כמקשה אחת, ואז להציב שני אנשים באותה משבצת בגלל מוצאם.

אבל ברמה העקרונית, איזנקוט נגע בבעיה אמיתית. הקמפיין של הימין אינו פוסל קיצונים, תומכי טרור או מפלגות מסוימות. הם משתמשים שוב ושוב ב"ערבים" כקטגוריה פוליטית פסולה: ממשלה עם הערבים, קולות הערבים, תלות בערבים. בו בזמן הוא מקדש אדם ערבי מסוים, כל עוד עמדותיו תואמות למחנה.

וזה בדיוק העניין במורכבות: שני דברים יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת. איזנקוט הצביע על בעיה אמיתית והמחיש אותה בהשוואה כושלת. מי שדרשו לא לשטח את ההבדלים בין חדאד לעבאס צדקו. אבל הביקורת אינה מבטלת את היחס של מחנה הימין ל"ערבים" כקבוצה.

אלא שהשיח הפוליטי שלנו לא נשאר במקום הזה. מורכבות אינה מספקת את הסחורה הרגשית שאנחנו זקוקים לה. היא אינה מאפשרת לאחד הצדדים לנצח ולאחר להפסיד. לכן בתוך זמן קצר נותרו שתי גרסאות שטוחות: לפי אחת, איזנקוט הוא גזען שאינו מסוגל להבחין בין שני ערבים; לפי האחרת, הוא חשף באומץ את גזענות הימין.

ברגע שבחרנו גרסה, אנחנו מתמקדים במידע שתומך במה שאנחנו חושבים ומתעלמים ממידע שסותר אותה. קוראים לזה הטיית האישוש, אבל המנגנון עמוק יותר. מחקרים מראים שאנחנו לא רק בוחרים אילו עובדות לראות. אנחנו גם בוחרים איך לפרש אותן. מסקנה נוחה מתקבלת כמעט ללא בדיקה; מסקנה שמאיימת עלינו הופכת אותנו לבלש. הספקנות היא לא עיקרון. היא משאב שאנחנו מבזבזים לרוב רק על הצד השני.

כשאדם מן המחנה האחר אומר דבר בעייתי, המקרה פשוט. הוא אמר את מה שאמר, והמילים מעידות על מי שהוא. אין צורך לבדוק למה התכוון, מה היה ההקשר, האם התנסח באופן גרוע או אם יש בפרשנות שלנו קפיצה לא מוצדקת. מורכבות, במקרה הזה, נתפסת כהתחמקות.

כאשר אדם מהמחנה שלנו אומר דבר דומה, לפתע מילים אינן מספיקות. חייבים להכיר את הרקע, להבין את הכוונה, להבחין בין העיקרון לדוגמה, ולהביא בחשבון את מכלול פועלו. פשטנות, במקרה הזה, נתפסת כחוסר הגינות.

הבעיה אינה שאיבדנו את היכולת לחשוב באופן מורכב. להפך: רובנו מסוגלים להיות מורכבים להפליא כאשר המורכבות מגינה על מה שיקר לנו. אנחנו פשוט מחלקים אותה באופן לא שוויוני – מעניקים אותה לצד שלנו ודורשים פשטות מן הצד האחר.

תומאס פטיגרו קרא לזה "טעות הייחוס האולטימטיבית". לנו יש נסיבות; להם יש אופי. לנו יש טעויות; להם יש דפוס. לנו יש כוונות מורכבות; להם יש מניעים אפלים. וכאשר אנחנו סותרים את עצמנו, זו המציאות שאינה פשוטה. כאשר הם סותרים את עצמם, זו צביעות.

החלוקה הזאת נוחה משום שמורכבות דורשת להחזיק בראש שתי אפשרויות, להשהות את השיפוט ולהסתכן בכך שהיריב אינו רשע מוחלט או שאנחנו איננו צודקים לחלוטין. בתקופה של קיטוב, זה אינו רק מאמץ אינטלקטואלי. זהו איום על הזהות.

והמחנה מספק לנו את מה שהמוח מחפש יותר משהוא מחפש דיוק: סיפור קוהרנטי. אנחנו האנשים ההגונים, השקולים והמציאותיים, הם האנשים המסוכנים, העיוורים או המרושעים. מורכבות מאיימת לקלקל את הסיפור. לכן אנחנו מסבכים את המציאות כאשר העובדות מאיימות על הצד שלנו, ומפשטים אותה כאשר הן מאיימות על הצד האחר.

וככל שאנחנו עושים זאת, הצד השני נעשה שטוח יותר.

המבחן לחשיבה ביקורתית אינו אם אנחנו יודעים לזהות את הפשטנות של היריב. בזה אנחנו מצטיינים. המבחן הוא אם אנחנו מסוגלים לשים לב לרגע שבו אנחנו עצמנו מחליטים שחמש השניות האחרונות מספיקות, רק מפני שהמשך ההילוך החוזר עלול לסבך את התמונה.

לא כל עמדה מורכבת היא נכונה, ולא בכל ויכוח האמת נמצאת באמצע. לפעמים צד אחד באמת טועה. אבל כדי לדעת זאת, צריך קודם להחיל עליו את אותה רמת מורכבות שאנחנו מעניקים לעצמנו.

כי מורכבות אינה שייכת לימין או לשמאל, והיא אינה פרס שמוענק רק למי שראוי בעינינו להבנה. היא תנאי בסיסי לניסיון לראות בני אדם ואת המציאות כפי שהם – ולא כפי שהמחנה שלנו זקוק שיהיו.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן

קרא את הכתבה המלאה במקור