והנה, גם כאן, התברר באמצעות הנשיא טראמפ אישית, בדומה להודעת מחלקת המדינה במקרה הטורקי, כי יש מחיר מסוים שסעודיה הסכימה לשלם עבור הגרעין האזרחי. ההסכם כבר נחתם, וטראמפ החליט לחשוף…
והנה, גם כאן, התברר באמצעות הנשיא טראמפ אישית, בדומה להודעת מחלקת המדינה במקרה הטורקי, כי יש מחיר מסוים שסעודיה הסכימה לשלם עבור הגרעין האזרחי. ההסכם כבר נחתם, וטראמפ החליט לחשוף אותו - לדעתי, חשיפה שגויה - והוא דווקא קשור לישראל.
כך, בעוד הנרטיב המוביל בקרב פרשנים וכתבים היה כי השפעתה של ישראל על ארה"ב נשחקה כליל וכי מהלכים אסטרטגיים נרקמים מעל ראשה, ועוד כאלו שיוצרים איומים עתידיים משמעותיים עליה - הנרטיב בגדול: "ארה"ב לא סופרת את ישראל ומעדיפה את יריבותיה" - המציאות בשטח, כפי שהוכח, הייתה הפוכה לחלוטין: 180 מעלות ממה ששורטט בשידורים החיים ובמאמרי הפרשנות.
שני המקרים האלו, והם לא היחידים, מזמינים התבוננות אנתרופולוגית ומבנית בתרבות התקשורתית של ימינו. הפער בין הניתוחים לבין המציאות אינו שמור רק ללחץ של האולפנים בשידור חי. הוא מחלחל גם אל תוך הטורים המודפסים וכתבות הפרשנות בעיתונות הכתובה והדיגיטלית. לכאורה, כתיבה מעניקה לפרשן את הנכס היקר ביותר: זמן למחשבה, לתצלובת מקורות ולניסוח זהיר.
אלא שגם במדיום הכתוב וגם באולפן פועלים כוחות המטים את הניתוח:
כאשר מנתח מחזיק בעמדה תפיסתית, ואולי גם פוליטית, מגובשת מראש, הוא קורא כל התפתחות דרך המשקפיים הארגונומיים שלו. כך קורה שתמרון אסטרטגי מורכב של ארה"ב מול שחקן אזורי מתורגם מיד בטור הכתוב כ"שחיקת ההשפעה הישראלית" או כ"כישלון מדיני", פשוט משום שהתבנית הזו כבר הייתה מוכנה מראש במקלדת.
בעולם התקשורתי של ימינו, גם כתבות עומק נוטות להעדיף נרטיב קוהרנטי ודרמטי על פני מורכבות זהירה. כותרת מוחלטת נוסח "ישראל נדחקה לצד" מייצרת תהודה רבה בהרבה מאשר ניתוח המציג תיאום שקט ותנאים מורכבים שטרם הבשילו.
הגיאו-אסטרטגיה היא מקצוע. נכון שכולם "יודעים ומבינים בהכול", אבל הנה קיבלנו ב-48 השעות האחרונות הוכחה שזה לא באמת כך, ושמקצוע הגיאו-אסטרטגיה מורכב ממה שנראה לעין. הכשלים הללו מחדדים צורך חיוני מאין כמוהו, במיוחד בימים אלו: החזרת העטרה של מקצוע הגיאו-אסטרטגיה ליושנה. ניתוח גיאו-אסטרטגי אמיתי איננו ענף של שיח ציבורי פנימי, רחב ככל שיהיה, ואינו יכול להתערבב עם תפיסת עולם אישית או אג'נדה.
ניתוח גיאו-אסטרטגי, להבדיל מ"ייעוץ אסטרטגי" - זה בכלל לא אותו הדבר - נדרש להיות קר רוח, ללא רגש, מחושב, רציונלי ובעיקר סבלני: לבחון מאזני כוחות, אינטרסים לאומיים, מגבלות חוקיות והסכמים בינלאומיים, חזון עתידי, היבטים כלכליים, היבטים דתיים ותיאולוגיים של השחקנים ועוד ועוד. אמנם זהו לא מקצוע אמפירי, אבל הגישה בבסיסה צריכה להיות דומה לזו שבה מחשבים משוואה מתמטית.
ניתוח גיאו-פוליטי מאבד את ערכו כאשר האנליסט לא רק מקווה לתוצאה מסוימת, אלא כשהניתוח שלו הופך מוטה בגלל אותה תקווה, אמונה או רצון, וכשהוא רותם את כישורי הניסוח והרהיטות שלו כדי להוכיח איך ההתרחשויות מצדיקות זאת בכל דרך. זה מעוות את ראיית המציאות.
המערכת הבינלאומית מונעת מאינטרסים קשים ולא מרגשות. מומחה לגיאו-אסטרטגיה חייב לראות את הלוח כפי שהוא, ולא כפי שהיה רוצה שיהיה. כשפרשנות כתובה או משודרת מוותרת על הקור האנליטי לטובת תשוקה - אידיאולוגית, פוליטית, כלכלית ועוד - או למען רדיפת רייטינג, לא רק אמינות הפרשן נפגעת, אלא גם היכולת של הציבור להבין את מקומה האמיתי של מדינת ישראל במרחב.
אם בימי שגרה לפער כזה של 180 מעלות, כפי שהוכח, יש מחיר תודעתי, הרי שבשעת מלחמה המשמעות שלו קריטית פי כמה:
המכתב הרשמי של מחלקת המדינה והבית הלבן, והבהרת טראמפ באשר לגרעין האזרחי בסעודיה, הם הזדמנות מצוינת להתבוננות עצמית עבור מערכות הדיווח והפרשנות. בעולם קצבי, ובוודאי בתקופת מלחמה, היכולת להמתין עם אמירות נחרצות ועם שיפוט מהיר, לצד היכולת לנתח את המציאות באזמל גיאו-אסטרטגי קר, זהיר ונקי, היא נכס מקצועי ולאומי ראשון במעלה. אמירה זהירה ומפוכחת מעניקה לציבור שירות אמין בהרבה מאשר קביעה נחרצת המתבדה כעבור יממה.
ואמירה אחרונה: העולמות הגיאו-אסטרטגיים מורכבים מחוטים רבים שאינם גלויים לעין בשלבים הראשונים. שתיקה או זהירות אינן סימן לחולשה מקצועית, אלא להבנת עומק של המערכת.
כדי להבטיח שיח ציבורי בריא, אחראי ומבוסס עובדות, בייחוד כשהמדינה נמצאת במערכה, מומלץ לכולנו לאמץ מעט יותר צניעות ואורך רוח, ולאפשר לעובדות להתבהר עם יותר סימני שאלה מסימני קריאה, לפני שחורטים את המסקנות בכל אולפן ובכל טור, ולאחר מכן מגלים שהמציאות הפוכה.
קרא את הכתבה המלאה במקור
