תפילת מנחה של תשעה באב נושאת אופי מיוחד ושונה משאר ימות השנה, ומשלבת בין מנהגי האבלות של היום לבין תחילת ההתנחמות לקראת סיום הצום.
ברוב הקהילות נוהגים במנחה להתעטף בטלית ולהניח תפילין, לאחר שבתפילת שחרית של תשעה באב התפללו בלא טלית ותפילין, כמנהג האבלות הייחודי ליום זה.
החל מחצות היום כבר מקילים בחלק ממנהגי האבלות, ובכלל זה קימה מהישיבה הנמוכה או מהישיבה על הקרקע, וישיבה על כיסאות רגילים.
בתפילת מנחה אין אומרים תחנון ברוב הקהילות, מאחר שתשעה באב נקרא בלשון הפסוק "מועד", אף שהוא יום אבל וחורבן.
בקריאת התורה קוראים לפי המנהגים השונים את פרשת "ויחל משה" או "כי תוליד בנים", ולאחר מכן מפטירים "שובה ישראל".
בתפילת הלחש ובחזרת הש"ץ מוסיפים "עננו", כפי שנוהגים בכל תענית ציבור. ההוספה המיוחדת לתשעה באב היא תפילת "נחם", הנאמרת בברכת "בונה ירושלים", ובה מבקשים על נחמת ציון ובניין ירושלים.
