ושיהיה ברור: זו אינה "בעיה של המגזר", אלא שמדובר כאן באובדן משילות מוחלט בלב מדינת ישראל. אזרחים נרצחים כמעט מדי יום, ילדים נותרים יתומים, בעלי עסקים נסחטים, ראשי רשויות מאוימים ועדים מפחדים לדבר. כאשר ארגון פשיעה מחליט מי יזכה במכרז, מי יפתח עסק ומי יישאר בחיים, הוא אינו עוד ארגון עברייני, אלא הופך לשלטון חלופי.
כיצד הגענו לכאן? אין סיבה אחת. המדינה הזרימה תקציבים גדולים לחברה הערבית, אך לא בנתה בזמן מנגנונים מספקים להגנת המכרזים, הקבלנים והרשויות המקומיות מפני חדירת ארגוני הפשיעה. הקורונה החלישה את מסגרות החינוך והתעסוקה, הרחיבה את מספר הצעירים שאינם לומדים ואינם עובדים והעמיקה את התלות בשוק האפור. ובמקביל, בעקבות פרשת הרוגלות, הושעו, צומצמו או נותרו ללא הסדרה חלק מיכולותיה הטכנולוגיות של המשטרה לחדור לרשתות עברייניות המשתמשות בטלפונים מוצפנים, באנשי קש ובשרשראות פיקוד סגורות.
כך קיבלו ארגוני הפשיעה שלושה נכסים בעת ובעונה אחת: יותר כסף שעליו אפשר להשתלט, יותר צעירים שאפשר לגייס ופחות יכולת של המדינה לחדור לתוך הארגון. האחריות לקטסטרופה אמנם אינה מוטלת על גורם אחד בלבד. אבל יש מערכת אחת שתובעת לעצמה עצמאות כמעט מוחלטת, ומסרבת בעקביות לקבל אחריות מקבילה: מערכת התביעה והייעוץ המשפטי.
