ל"תיכון מגשימים" מגיע להיות להיט, אבל יש אבל

בגדול זה "קראטה קיד" עם קרבות ראפ: יואב (אמיר בנאי) הוא תלמיד חדש בתיכון מגשימים. כבר ביום הראשון שלו שם הוא מנסה להתחיל עם הילדה הכי מחוזרת בשכבה, מאיה (יעל שלביה), ומוצא את עצמו מתנחם בידידות עם תלמידה בשם שמרית (נועם קלינשטיין), שהחברים שלה קוראים לה שימי ושונאיה קוראים לה סרחה. יואב גם מתוודע לראפר של השכבה, חנן (יונתן הורנצ'יק), ולומד שבמקום הזה מסדירים סכסוכים וזוכים במעמד חברתי בקרבות ראפ. בראשון שלו, איך לא, הוא מפסיד בנוקאאוט.

מכאן מתפתח "תיכון מגשימים" כסיפור חניכות: יואב מוצא את המיסטר מיאגי שלו בדמותו של חמורבי (אולמן), ראפר/ מנטור שלוקח אותו תחת חסותו. ממנו לומד הילד ראפ מהו, אבל גם קצת שוכח את עצמו. בסופו של דבר זה מתנקז לתוך קונפליקט שמעסיק סרטי תיכון הוליוודיים מאז ומעולם: מה יותר חשוב לך, להיות מקובל או להיות אתה?

כל הדיאלוגים בסרט כתובים בחרוזים, וקשה לספור כמה נאמברים מוזיקליים יש בו. זאת וואחד משימה, להחזיק 95 דקות מסך כאלה עם ערכי הפקה של סרט ישראלי, ואני מעריץ את אולמן ושות' על הביצים ללכת על זה בכל הכוח. אבל כמו כל מיוזיקל וכמו כל סרט תיכון, חוויית הצפייה ב"מגשימים" נמדדת בסופו של דבר בשתי שאלות: האם השירים הלכו איתך הביתה, והאם הדמויות נכנסו לך ללב. והתשובה הסובייקטיבית שלי היא פעמיים לא.

תראו, המוזיקה עובדת. זאת חבורה שיודעת לעשות היפ-הופ, לתפור ביט, ליצור פלואו. אבל בסופו של דבר אין כאן אף אינסטנט-להיט, אף מהלך הרמוני שמצאתי את עצמי מזמזם. להוציא נאמבר אחד - "השתנית, יואב" - אני גם לא יכול לדבר במונחים של שיר כזה או אחר, כי 24 שעות אחרי הצפייה הם פשוט לא זכורים לי בבודדת.

בנוגע למדד ההזדהות, אני חושב שיש כאן כמה בעיות אינהרנטיות: ראשית, כשסרט נעשה כל כך במוצהר כמחווה לסרטי תיכון מאמריקה, טבעי שהוא נתפס רק כקריצה - לטוב ולרע. שנית, הסגנון של "תיכון מגשימים" הוא כל כך דחוס ועמוס שכל מה שעובר על הדמויות הוא לא יותר ממסומן; זה פוגע בתפקידים הראשיים וגם בדמויות המשנה, כמו אמו של יואב (מיכל ינאי) והוריו של חנן (עידו ברטל ורוני דואני), שהפוטנציאל הקומי שלהן - ותכלס של הסרט כולו - נותר לא ממומש, פשוט מפני שאין פנאי ואורך נשימה לזה.

צפיתי ב"תיכון מגשימים" תוך כדי בינג' על "זהב שחור", הסדרה הנהדרת של אמרי דקל-קדוש ורום אטיק על ההיפ-הופ הישראלי בכאן 11. העובדה שהסדרה והסרט מגיעים למסך ממש באותו רגע מצדיקה הכרזה על שבוע היפ-הופ ישראלי רשמי, אבל שתי היצירות גם מדגישות נקודה זהה, כל אחת בדרכה: ההיפ-הופ הפך אומנם לאחד מאמצעי הביטוי הישירים והמגניבים ביותר של אומנים בישראל, אבל הוא גם כל הזמן נמצא איפשהו בין חיקוי של דברים שקורים באמריקה למשהו שהוא באמת-באמת מכאן. בין לשחק בנדמה לי (שאני שחור מאיסט אל.איי) וליצור פיוז'ן ישראלי-אמריקאי עם לב ונפש ייחודיים משלו.

בכמה וכמה סצנות מפתח ב"מגשימים" בחר אולמן להרעיד את המסך בפוסט-פרודקשן, בחדר העריכה. משהו באפקט הזה מייצג בעיני את תקרת הזכוכית של הסרט שלו: יש לו הצהרת כוונות נהדרת ואחלה אנרגיה, אבל הוא לא באמת מצליח לבעוט. בהקשר הספציפי הזה מדובר בעשייה הקולנועית שלו, שהיא די דלה בהשוואה ליומרות האחרות (והחיוביות, כן?) של היצירה, אלא שאם הדברים האחרים היו עובדים פרפקט, לא היה צורך לנסות להעיר ככה את רגעי השיא בחדר העריכה.

קרא את הכתבה המלאה במקור