במשך שנים, כשדיברו על אלימות במשפחה, חיפשו סימנים על הגוף. אנחנו התעקשנו להסתכל גם על חשבון הבנק. על האישה שאסור לה לעבוד. על זו שנאלצת לבקש רשות לקנות לילדים נעליים. על מי שגילתה…
במשך שנים, כשדיברו על אלימות במשפחה, חיפשו סימנים על הגוף. אנחנו התעקשנו להסתכל גם על חשבון הבנק. על האישה שאסור לה לעבוד. על זו שנאלצת לבקש רשות לקנות לילדים נעליים. על מי שגילתה שנפתחו על שמה חובות של מאות אלפי שקלים. על זו שאין לה כרטיס אשראי, שאין לה גישה לחשבון הבנק שלה, שכל הוצאה שלה מפוקחת וכל החלטה כלכלית נלקחת ממנה. זו אלימות, תמיד הייתה, רק שלא ידעו לקרוא לה בשם.
אחד ההישגים שאני גאה בהם יותר מכל הוא שהיום המושג "אלימות כלכלית" כבר אינו מוכר רק לעובדות סוציאליות או לארגוני נשים. הוא נמצא בדיוני הכנסת, במשרדי הממשלה, במערכת הבנקאית, בשיח הציבורי ובתקשורת. ההכרה הזו אינה רק הישג תודעתי. היא משנה חיים. כי מרגע שלתופעה יש שם, אפשר גם לבנות כלים להתמודד איתה.
אבל ההבנה שאלימות כלכלית קיימת הייתה רק הצעד הראשון. השאלה הגדולה באמת הייתה תמיד מה קורה ביום שאחרי. ישראל יודעת להשקיע לא מעט בחילוץ נשים ממעגל האלימות. הרבה פחות בחיים שמתחילים אחר כך. אישה יכולה לצאת למקלט, להגיש תלונה, לקבל צו הגנה, אבל אם אין לה מקצוע, הכנסה, ביטחון כלכלי או אפשרות לפרנס את ילדיה, הדרך חזרה אל בן הזוג האלים עלולה להיות קצרה מאוד. לא בגלל אהבה, אלא בגלל הישרדות.
זו בדיוק הנקודה שבה עמותת "רוח נשית" בחרה לפעול. לא הסתפקנו בסיוע נקודתי. בנינו מעטפת של הכשרות מקצועיות, ליווי תעסוקתי, מנטורינג, מיצוי זכויות וליווי אישי. אלפי נשים בנו באמצעותה חיים חדשים. בכל פעם מחדש למדתי שעבודה אינה רק מקור פרנסה. היא מחזירה לאישה את תחושת הערך, את החופש לבחור ואת היכולת לחלום מחדש.
במקביל הבנו שאי אפשר להסתפק בעבודה מול הנשים עצמן. אם המערכות ממשיכות לייצר חסמים, גם האישה החזקה ביותר תתקשה להשתקם. לכן נכנסנו לזירת המדיניות. קידמנו מהלכים מול הכנסת, משרדי הממשלה, בנק ישראל והמערכת הבנקאית. פיתחנו והובלנו אמנה להסדרת היציבות הפיננסית של הנפגעות ביחד עם הבנקים, הכשרנו אנשי מקצוע לזהות אלימות כלכלית, פעלנו לשיפור ההתמודדות עם חובות, לקידום פתרונות בדיור הציבורי, לשינוי מדיניות בקצבת המזונות ולהסדרת נהלים שיאפשרו לנשים לצאת ממעגל האלימות גם מבחינה כלכלית, לא רק פיזית.
אני גאה גם בכך ש"רוח נשית" הפכה בשנים האחרונות לשחקנית בזירה הבינלאומית. מעמד העמותה כיועצת מיוחדת לאו"ם בתחום המאבק באלימות נגד נשים, אפשר לנו להביא את הניסיון הישראלי אל השיח העולמי ולהשפיע על מדיניות בינלאומית. השתתפנו בדיונים במועצת זכויות האדם, הובלנו מהלכים לקידום ההכרה באלימות כלכלית כולל אירוע שיא באו"ם בהובלתינו בו קראנו לכל מדינות העולם לציין את ה26 בנובמבר כיום המאבק הבינלאומי באלימות כלכלית. המסר היה פשוט: שליטה כלכלית אינה בעיה פרטית של אישה אחת. היא הפרה של זכויות אדם.
השבעה באוקטובר המחיש עד כמה נשים במצבי חיים מורכבים הופכות פגיעות עוד יותר בתקופות של משבר לאומי. דווקא אז ראיתי את כוחה של החברה הישראלית. מאות מתנדבות, עשרות חברות עסקיות ואינספור שותפים התגייסו כדי לוודא שנשים לא יישארו מאחור. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שהמאבק הזה כבר מזמן אינו של "רוח נשית" בלבד.
אני מסיימת את תפקידי בגאווה. לא משום שכל היעדים הושגו. רחוק מכך. אלימות כלכלית עדיין גובה מחירים כבדים מדי. החקיקה נגד אלימות כלכלית טרם הושלמה. נשים עדיין נאלצות לבחור בין עוני לבין חיים תחת שליטה. הדרך עוד ארוכה. אבל אני יודעת היום בוודאות דבר אחד: אי אפשר עוד לומר שלא ידענו. אי אפשר עוד לטעון שאלימות היא רק מה שרואים על הגוף. השפה השתנתה. המדיניות השתנתה. גם המציאות מתחילה להשתנות.
אני מוסרת היום את ההגה, אבל לא את האחריות. האחריות היא של כולנו: של המדינה, של המעסיקים, של הבנקים, של מערכת המשפט ושל החברה הישראלית כולה. משום שהשאלה איננה רק איך מוציאים אישה ממעגל האלימות. השאלה היא האם אנחנו מוכנים לתת לה את כל הכלים כדי שלעולם לא תצטרך לחזור אליו. זו המשימה שהקדשתי לה אחת עשרה שנים מחיי. וזו משימה שעוד רחוקה מלהסתיים.
קרא את הכתבה המלאה במקור
