כי בניגוד לכל הגיבורים האחרים שראינו בשנים האחרונות, הדמות של שגית לא מייצרת רגשי חמלה ורחמים אצל הצופה, כי היא חדה, חכמה ואינטליגנטית. אני צופה בה על המסך ומרגישה שאני רואה חברה טובה, ששווה לי מבחינת היכולות שלה, שעוברת תקופה קשה ומאבדת את עצמה. וזה מה שעושה את הסדרה מעניינת, כי שגית מבינה הכל. היא מבינה שכל מה שהיא מקרינה החוצה זה בעצם מיגננה. היא מבינה שאישה בגילה צריכה להתקלח יותר ולא יכולה לגור עם ההורים. היא מבינה שאין לה מערכת יחסים אחת הגיונית ובריאה. ובכל זאת, היא ממשיכה לחיות בדרך שהיא חיה. זה כמו להמשיך לעשן למרות שאתה משתעל, אתה יודע שזה לא טוב אבל אתה בכל זאת ממשיך. לפעמים אתה פשוט מתמכר לתחושה.
החיים שלה היום כוללים מגורים עם אבא שלה בדירת גלריה שבה צריך לשבת על קופסת לבבות דקל כי אין מקום, ואם רעבים אז מתגנבים לבית של אמא שלה ואוכלים לה מהסירים. יש הרבה דגש יפייפה על שוליים, אבל בצד כל מה שעלוב ודחוי, שגית תמיד נמצאת ליד איזה אור בוהק שיכול להציל אותה מהמצב הזה שהיא נמצאת בו. והאור הזה, הוא יכולות הכתיבה שלה. נכון, זה נשמע כמו דבר קיטשי להגיד, אבל ברגע שנזכרים שגיתית פישר כתבה את הסדרה הזו, זה כן מסתדר.
