בעוד יפן נאבקת על זכותה של אישה לרשת את כס המלוכה, העולם מסתכל עליה בתמיהה. אנחנו בישראל, כמובן, מסתכלים עליה בהתנשאות מערבית מתבקשת. אבל האמת היא שאנחנו לא צריכים לטוס לטוקיו כדי…
בעוד יפן נאבקת על זכותה של אישה לרשת את כס המלוכה, העולם מסתכל עליה בתמיהה. אנחנו בישראל, כמובן, מסתכלים עליה בהתנשאות מערבית מתבקשת. אבל האמת היא שאנחנו לא צריכים לטוס לטוקיו כדי למצוא קיסרות אנכרוניסטית; אנחנו מגדלים אחת כזו כאן, בחצר האחורית של הדמוקרטיה שלנו.
ההבדל הוא שביפן זה קורה בגלל מסורת עתיקה. בישראל 2026, זה קורה בגלל החלטה מודעת של מנהלים ופוליטיקאים שמוכנים להקריב את הכשירות של הארגון שלהם על מזבח האגו הגברי.
כמי שבילתה 24 שנים בליבת מערכת הביטחון, אני יכולה להגיד לכם דבר אחד בוודאות: בתנאי אמת, אף אחד לא שואל את המגדר של מי שבידו הפתרון. כשאתה יושב בבור בקריה או בחדר מלחמה, האיום לא עוצר כדי לבדוק אם מי שיושבת מול המסך היא "צנועה מספיק" או אם היא "מתאימה למרקם האנושי" של הדיון. באותם רגעים, הדבר היחיד שקובע הוא כישורים. מי שיודע לנתח, להחליט ולנצח.
וזה בדיוק מה שהופך את הדרת הנשים בישראל לסקנדל: זה לא עניין של "זכויות נשים" - זה עניין של חוסר יעילות משווע.
כשאנחנו רואים כנסים בלי דוברות, תמונות רשמיות שנשים מוסרות מהן, או חקיקה שמנסה להכשיר הפרדה במרחב הציבורי, אנחנו לא רואים רק "שמרנות". אנחנו רואים מנהלים ופוליטיקאים שמצמצמים בכוונה את מאגר הכישרונות שלהם. הם בוחרים להטיס מטוס עם מנוע אחד כשיש להם שניים זמינים, רק כי השני "לא מסתדר עם המסורת".
הדרת נשים היא לא חטא מוסרי, היא כשל ניהולי. היא הוכחה לכך שמנהלים מעדיפים את "אחוות הבנים" הנוחה שלהם על פני המצוינות של הארגון. הם מפחדים. הם מפחדים מאישה שמאתגרת את ה"סטטוס קוו" שלהם, אישה שלא חייבת להם כלום ושלא צמחה באותם מעגלי וואטסאפ סגורים.
החקיקה המדירה ששוטפת את השולחנות שלנו היא הניסיון האחרון של מנגנוני הכוח המיושנים להישאר רלוונטיים. הם מבינים שהעולם משתנה, אז הם מנסים לחוקק את השמרנות שלהם בכוח.
אבל יש לי חדשות בשבילם: שוק העבודה המודרני, הכלכלה הגלובלית והביטחון הלאומי לא מחכים למי שעדיין תקוע בקיסרות היפנית.
הגיע הזמן להפסיק לדבר על "שוויון" כעל טובה שאנחנו עושים לנשים, ולהתחיל לדבר על "כשירות" שאנחנו חייבים למדינה. כל מי שמדיר אישה מחדר קבלת החלטות - בין אם בבור בקריה, בדירקטוריון של חברה או בכנסת - לא סתם מבצע אפליה. הוא מבצע חבלה בסיכויי ההצלחה של כולנו.
אם אנחנו רוצים לשרוד כאן, אנחנו חייבים להפסיק להכתיר יורשים לפי שושלות של כוח או השתייכות למעגל הסגור. הכתר עובר למי שמביא תוצאות. ואם המנגנון הניהולי שלכם פוסל 50% מהכישרונות בגלל מגדר - הוא כבר לא מנהל, הוא שריד ארכיאולוגי.
לירון מנשריאן היא מומחית לשוויון, מרצה ומנחת סדנאות למגדר. רס"ן (במיל'), חברת "פורום דבורה"
קרא את הכתבה המלאה במקור
