לא רק שונאים יותר. מתמכרים לשנאה

כי יש רגע שבו שנאה מפסיקה להיות רק רגש קשה, ומתחילה להפוך לצורך. לא רק משהו שאדם מרגיש, אלא משהו שהוא חוזר אליו, נשען עליו, ניזון ממנו, נעשה תלוי בו ומחפש אותו שוב – לעתים מתוך בחירה מודעת, אך לרוב כתהליך שאינו מודע כלל. וזה בדיוק הרגע שבו צריך להתחיל לדבר על התמכרות לשנאה.

יש לנו היום ידע עצום על התמכרויות. אנחנו מבינים איך אדם נקשר שוב ושוב למשהו שמספק לו הקלה, עוררות, תחושת שליטה, כוח, פיצוי או משמעות, גם כשהמחיר כבר כבד. ובמקביל, יש לנו ידע הולך ומצטבר על שנאה: איך היא נוצרת, איך היא מתלהטת, איך היא מתקבעת ואיך היא מעצבת יחסים בין יחידים ובין קבוצות. אבל החיבור בין שני העולמות האלה עדיין כמעט לא מדובר. ודווקא שם עשויה להיות מונחת תובנה חשובה.

ברמת הפרט, ההתמכרות לשנאה לא מתבטאת רק בעוצמת הרגש. היא מתבטאת בדפוס. בצורך לחזור שוב ושוב לאותו גירוי. בחיפוש המתמיד אחר עוד הוכחה לכך שהאחר נורא. במשיכה לעוד סרטון, עוד פוסט, עוד אמירה מקוממת, עוד עימות. לא כדי להבין יותר, אלא כדי להרגיש שוב את אותה הצתה פנימית. את אותה התכווצות מוכרת שהופכת, באופן פרדוקסלי, גם למקור של כוח.

וכמו בהתמכרויות אחרות, גם כאן ההקלה רגעית. ואז צריך עוד.

עוד כעס. עוד ודאות. עוד אישור לכך שאני צודק. עוד מישהו להשליך עליו את התסכול, העלבון, הפחד או חוסר האונים. בשלב הזה, השנאה כבר אינה רק תגובה למציאות. היא מתחילה למלא חלל פנימי. היא הופכת לקביים רגשיים. היא מסדרת את העולם, מארגנת את הזהות, מחליפה מורכבות בתחושת שליטה.

לכן השאלה החשובה איננה רק מה אדם חושב, אלא מה השנאה עושה לו. מה היא נותנת לו. למה הוא חוזר אליה. למה קשה לו בלעדיה.

כי אדם שמתחיל להתמכר לשנאה לא רק שונא יותר. הוא גם נעשה תלוי יותר. תלוי בתחושת העליונות שהיא מספקת. תלוי בתחושת השייכות שהיא מייצרת. תלוי בפשטות שהיא מציעה מול עולם מבלבל. תלוי באויב, משום שבלעדיו משהו בזהות שלו מתערער.

וכשהדפוס הזה מתרחב, הוא כבר לא נשאר ברמת הפרט. הוא נעשה תופעה חברתית.

כאן נכנסת הזירה הישראלית במלוא עוצמתה. כיהודים וכישראלים אנחנו חווים בשנים האחרונות, ובעוצמה רבה מאז 7 באוקטובר, שנאה גלויה כלפינו בעולם: אנטישמיות, דה־לגיטימציה, הסתה והקצנה. את זה צריך לומר בלי היסוס ובלי לטשטש. אבל דווקא משום שהשנאה כלפינו ממשית, אסור לנו לפספס סכנה אחרת: את האפשרות שבתוך החברה הישראלית עצמה, שנאה תהפוך למנגנון ממכר.

לא משום שאין סיבות לכאב, לזעם או לפחד. יש. ולא משום שכל כעס הוא פסול. הוא לא. אבל בין כעס, גם כעס מוצדק, לבין התמכרות לשנאה יש הבדל עמוק. כעס עדיין יכול להיות קשור למציאות. התמכרות כבר מתחילה להשתמש במציאות כדי להזין את עצמה.

מהרגע ששנאה נעשית ממכרת, האדם כבר לא רק מגיב למה שקורה. הוא מתחיל לחפש את המנה הבאה. הוא מחפש עוד מה שיגרום לו להרגיש צודק, טהור, מאוים, מלוכד, חי. הוא מתרחק ממורכבות, מזלזל בניואנסים, מתקשה להקשיב ומפתח תלות כמעט רגשית בעימות. בלי התלקחות, משהו בו נרגע מדי. בלי אויב, משהו בזהות שלו נחלש.

זו גם הסיבה שפוליטיקה יודעת לעשות בזה שימוש כל כך יעיל, בוודאי במערכת בחירות. הפיתוי ללבות שנאה רק גדל. שנאה מגייסת מהר. היא מתפשטת. היא מלהיטה. היא מסדרת מחנות. הרבה יותר קל לבנות קמפיין על פחד, עלבון וזעם מאשר על אחריות, מורכבות ואיפוק.

לכן המושג "התמכרות לשנאה" איננו משחק מילים. הוא ניסיון לדייק תופעה. להבין שלא תמיד די בגינוי, בהסברה או בטיעון נגדי. כי אם יש כאן גם מנגנון ממכר, לא מספיק להתווכח עם התוכן. צריך לזהות את הטריגרים. את הרווח הרגשי. את המעגל שחוזר על עצמו. את המקום שבו השנאה כבר אינה רק עמדה, אלא צורך.

במילים אחרות, כדי להתמודד עם שנאה לא מספיק לשאול מי צודק. צריך לשאול גם מי כבר לא מסוגל לוותר עליה. זו שאלה אישית. היא שאלה חברתית. והיא גם שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה.

כי אם לא נזהה בזמן את ההתמכרות לשנאה, נגלה מאוחר מדי שלא רק השנאה גדלה כאן, אלא גם התלות שלנו בה. ואז הבעיה כבר איננה רק מי שונא את מי, אלא מי כבר איבד את היכולת לחיות בלי זה.

והקריאה לפעולה מתחילה דווקא במקום הלא נוח: לא רק להיאבק בשנאה של הצד השני, אלא להתחיל לזהות באומץ איפה היא כבר ממכרת גם אצלנו. בשפה. בתקשורת. בפוליטיקה. ברשת. ואולי, לפני הכול, בתוך עצמנו.

עמרי גפן הוא מומחה למשא ומתן, שיתופיות ובניית אמון, ממייסדי תחום הגישור בישראל, ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם"

קרא את הכתבה המלאה במקור