לחמור הציוני נמאס

החרדי הממוצע התחנך במערכת שלא נתנה לו כלים להתפרנס, וגם הטיפה לו מגיל אפס שמדינת ישראל היא שלטון הכופרים. והאבסורד העצום, המרתיח, הוא שמי שמממן את המערך הזה, זו אותה מדינה שעליה הם שרים בבוז.

על פי ניתוח החברה החרדית שערך פורום קהלת, משק בית חרדי ממוצע מקבל כ-4,000 שקל מהממשלה יותר ממה שהוא משלם: בקצבאות, בהנחות על תשלומים כמו ארנונה, ובסבסוד שירותים כמו חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ועוד.

מי שנושא על גבו את התרמיל הכבד הזה אלה כמובן משקי הבית היהודיים הלא-חרדיים. וזה כבר לא בר-קיימא. גם כי קצה נפשו של הציבור הציוני, המשרת והמשלם, בהסדר הכובל הזה, וגם כי המודל הכלכלי המופרע הזה עומד לקרוס לכולנו על הראש.

ומעכשיו, השיחה שתתנהל כאן, נכנסת אל תוך כללי המשחק של העולם האמוני. אני פשוט טוען שהחרדים, שוודאי חיים בתוך המנגנון האמוני, משחקים גם בתוכו בחוסר הוגנות.

בכל הנוגע ליחס למדינה, יש בחרדיות תמיד איזו קריצה, תשתית מובנית של אחד בפה ואחד בלב. הנה דוגמה: בהלכה היהודית יש מושג בסיסי של "מצווה הבאה בעבירה" - אדם שגנב תפילין, אין משמעות לתפילה שיתפלל בעודו מניח אותם. והחברה החרדית ככלל מתקיימת תחת המנגנון של "מצווה הבאה בעבירה". הרי כל חרדי שתתפסו ברגע של כנות יספר לכם שעשרות אחוזים מבני כל שנתון חרדי כלל לא לומדים בישיבה, צעירים בריאים שעובדים או סתם משוטטים, ובכל זאת רשומים כמי שתורתם אומנותם. זה לא שאי פעם שמענו את המנהיגים החרדים אומרים: "אחים שלנו נמצאים כבר שלוש שנים תחת עומס בלתי נסבל, לכן כל מי שלא לומד, שיעוף מיד לצה"ל". הם משקרים לגבי עשרות אלפים שלא באמת לומדים, וזו רבותיי, מצווה הבאה בעבירה.

הם מנסים לקדם את חוק ביסמוט שיכניס לצבא בכל שנה הרבה פחות חרדים מאלה שפנויים לגיוס. ועכשיו הם גם נושאים את שמה של מדינת ישראל לשווא בנוסח של "חוק יסוד: לימוד התורה". הנוסח שהציעו הח"כים החרדים אומר במפורש: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל". כאדם שמשתדל לשמור מצוות, אני אישית מסכים איתם, אבל השאלה היא איזה סוג של לימוד תורה. הרב תמיר גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בתל-אביב, והוא גם אביו של סרן אמתי גרנות, שנהרג בתחילת המלחמה בקרב גבורה מול מחבלי חיזבאללה. הרב גרנות הגיע ביום שלישי השבוע לדיון בכנסת שעסק בחוק, עם הצעה: להוסיף לחוק שלוש מילים בלבד. אחרי אותה הצהרה על ערך יסוד, הוא ביקש להוסיף ביחס ללימד התורה רק את המילים: "המביא לידי מעשה". תופתעו לגלות שהחרדים לא בעניין?

אז מה החרדים עושים לנו פה? הם מנציחים את הטריק. הם בזים למדינה, נהנים ממשאביה, ואפילו בתוך עולם החוקים האמוני שלהם, לא טורחים להתפלל לשלומה.

כמה חודשים אחרי הכרזת העצמאות כתבו הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל, את התפילה לשלום המדינה. בתי הכנסת של הציונות הדתית אימצו את שתיהן. בכל מוסד חרדי שהוא לא יעלה על הדעת להתפלל את התפילה הזאת.

והרי הטענה החרדית המזוקקת היא: בעוד אתם הציונים שומרים עלינו בצה"ל וממלאים את קופת המדינה, אנחנו שומרים עליכם בלימוד התורה ובתפילה שלנו - זאת התרומה שלנו למדינת ישראל. לא הייתי דורש מבית ספר חילוני אתיאיסטי להתפלל בכל בוקר את התפילה לשלום המדינה. אבל אתם החרדים, כל החיים שלכם נסבים סביב האמונה, אתם הרי מאמינים בכוחה של תפילה. ואפילו בתוך מערכת החוקים ותפיסות העולם שלכם אתם לא מתפללים את התפילה לשלום המדינה. (כן, כחלק מהשמרנות המובנית שלהם, החרדים לא מוסיפים שום חלק חדש לתפילה. אין בעיה, תסיימו את התפילה הרשמית ואז תוסיפו את התפילות לשלום המדינה).

אתם חושדים כציוניים את אלה שחיברו את נוסח התפילה? בסדר, תקבצו את קבוצת הרבנים שאתם הכי סומכים עליהם, שיכתבו נוסח חדש משלהם ואותו תתפללו. לא סתם זה לא קורה.

אז מלבד העובדה שההתנהגות שלהם כפוית טובה ולא מוסרית, הטענה של החרדים שהם תורמים למדינה בלימוד תורה ובתפילה פשוט מתפוררת. כי גם בקריטריונים של עולם המושגים שלהם, האמוני, הם מסרבים להתפלל לשלומה של המדינה. אז למה שנסכים לעסקה המפוקפקת הזאת?

אמר לי השבוע אדם חכם, החרדים עדיין חיים בגלות, ועכשיו, בעקבות כל מה שקורה, אין לנו ברירה אלא להעלות אותם לארץ. הם בינתיים מתעקשים להישאר בגלות. האבסורד הוא שדווקא בגלות היו היהודים מקבלים מהשלטון הרבה פחות, ומתפללים לשלומו הרבה יותר.

החרדים פשוט נהנים מכל הטוב שמדינת ישראל הציונית יודעת לספק להם, אבל בעומק התיאולוגיה שלהם הם בזים לה.

בשבילם, מדינת ישראל, הציבור הציוני, אנחנו חמורו של משיח. מה שהם מפספסים זו ההבנה שהחמור הזה, כבר ממש נמאס לו. וכל בר-דעת מבין שאם החיים שלך תלויים בחמור מסוים, ממש לא מומלץ שיימאס לו מההתנהגות שלך.

קרא את הכתבה המלאה במקור