זה יום עצוב. אני מאוד אתגעגע ללינדזי גרהאם. הוא הפך לחבר שלי. התחלנו כאויבים, כשהוא ניסה להדיח את הנשיא קלינטון, ואני הייתי אחד מעורכי הדין שהגנו על הנשיא. נפגשנו כשישבנו משני צידי השולחן. אחר כך הפכנו לחברים טובים, במיוחד סביב נושא ישראל.
גרהאם האמין בישראל בכל עומק ליבו. הוא לא תמך במדינה בגלל אמונות אוונגליסטיות שלפיהן אולי בגלל ישראל המשיח יחזור. לא. הוא פשוט אהב את ישראל. הוא אהב את העם בישראל, אהב את צה"ל, תמך בצבא חזק. הוא הבין ששלום מגיע דרך כוח. הוא היה אדם גדול, נחמד, מצחיק, כזה שהסתדר עם כולם. הוא היה אחד החברים הטובים ביותר של ישראל בסנאט האמריקאי, ואף אחד לא יחליף אותו.
אני מקווה שמושל דרום-קרוליינה ימנה אדם שיוכל להיכנס לנעליו. אמריקה נעה לכיוון הקצוות, כפי שהעולם נע בשנות ה-30. או שאתה פשיסט או קומוניסט. המרכז נעלם. אנחנו מאבדים את התמיכה הדו-מפלגתית שישראל הייתה רגילה לקבל. כיום הפך להיות משתלם פוליטית עבור דמוקרטים לאיים לתקוף את ישראל.
גרהאם היה ידוע כאחד מבעלי הברית הקרובים ביותר של טראמפ, למרות שבעבר ביקר אותו. קשה מאוד לעשות דבר כזה. אבל לא קשה לאהוב את לינדזי גרהאם. כשטראמפ היה נתקל בבעיה מול הדמוקרטים, הוא היה מתקשר לגרהאם ואומר לו: "לינדזי, דבר עם החברים שלך. אני לא מדבר איתם, אבל דבר איתם". ולינדזי היה מדבר איתם ולעיתים מצליח לשנות את דעתם. זו הפכה לידידות אמיתית. הם שיחקו הרבה גולף ודיברו הרבה. הם אפילו דיברו דקות לפני שלקה בהתקף הלב.
