מצביעי המחנה הלאומי, ובמיוחד בני הציבור הדתי-לאומי, מסתובבים בימים אלה נבוכים. אפילו המונדיאל אינו מצליח לעמעם את תחושת הבושה והזעם המפעפעת כלפי ההנהגה. אך ייאוש ותסכול אינם מהווים תוכנית עבודה, ולבטח אינם תחליף לחשבון נפש נוקב.
ציבור זה חייב לשאול את עצמו ביושר: האם לא הגיעה העת לחשב מסלול מחדש? האם לא הגיעה השעה לצאת מתיבת התהודה הסגורה? האם מפלגתו של בצלאל סמוטריץ' אכן מייצגת נאמנה את ערכי היסוד של הציונות הדתית? כל בוגר של החינוך הממלכתי-דתי ותנועת בני עקיבא התחנך על קדושת הממלכתיות. כל תלמיד מכיר היטב את משולש שווה-הצלעות האלמותי של "תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל". ראוי אפוא לבחון מעת לעת — ובמיוחד לאור מהלכי החקיקה של הימים האחרונים — האם נבחרי הציבור האמורים לייצג תפיסה זו אכן פועלים לאורם של ערכים אלה, או שמא בגדו בהם.
רעיון הממלכתיות הוא מאבני היסוד של ההשקפה הציונית-דתית. הוא נעלה בהרבה מההיבט התפקודי-טכני בלבד, כפי שחז"ל הזהירו "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". נכון וראוי לבחון גם את המשמעות המעשית של הערך השני במשולש — "ארץ ישראל". השר סמוטריץ' פועל אמנם ביושר לטובת משנתו האידיאולוגית, ונלחם נמרצות לחיזוק מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אך כיצד מתיישב ערכה של ההתיישבות עם היגדו האלמותי והנוקב של משה רבנו לבני גד וראובן, שביקשו ליישב את הארץ מעבר לירדן: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" גם ערכה של התורה עצמה נרמס בידי ממשלה זו. במו ידיה, ממשלת ישראל מאמצת ומכשירה את הגישה החרדית, הרואה בציונות ערך זר ומנוכר לתורה.
