את לביא הכירה בקאמרי היא פגשה אותו לראשונה כאשר הגיעה לתיאטרון לחפש את אליעזר אנסקי, וכי הרומן ביניהם החל לאחר שהחלה ללמוד בבית הספר של הקאמרי. השניים נישאו ב-1957 ונשארו יחד עד יומו האחרון של לביא.
לצד עבודתה בתיאטרון השתתפה שני בסרטים כמו "חור בלבנה", "לופו", "מבצע יונתן", "סוסעץ", "השועל בלול התרנגולות" ו"המובטל בטיטו", ובשנים מאוחרות יותר הופיעה גם ב"לצוד פילים", "הבן של אלוהים" ו"היורד למעלה". בטלוויזיה נראתה בין השאר ב"חדווה ושלומיק", "שנות ה-80", "בנות הזהב", "שטוקהולם", "אבא מטפלת" ו"שנות הירח". היא עסקה גם בדיבוב, בהוראת משחק ובהדרכת דיבור והיגוי, וב-2022 הוענק לה אות יקירת העיר תל אביב יפו.
על הקולנוע סיפרה בראיון ל"מעריב": אהבתי מאוד קולנוע, ואגיד לך למה: תיאטרון דורש ממך לעשות שוב ושוב את אותו תפקיד ולקרוא את אותם טקסטים. אם ההצגה מצליחה, וההצגות ששיחקתי בהן הצליחו מאוד, אז אתה צריך לחזור כל יום על אותו דבר. ב'הו הו יוליה', למשל, שהעלינו מאות פעמים, היה לי לא פשוט, כי אני ייקית ודייקנית, ואריק היה מאוד פרוע. הוא לא היה יכול לעמוד בלזכור את התפקיד בעל פה ולחזור עליו כל יום בדיוק. הוא היה ממציא בכל ערב שורות אחרות, ואני מאוד כעסתי על זה. גם קישון כעס. כשהופענו בגרמניה, קישון היה מתקשר אליי בכל ערב מעיר אחרת כדי לשאול איזו שטות אריק עשה הפעם בהצגה. המשחק שעמם את אריק, הוא אהב יותר לשיר. גם בשירה הוא היה אימפרוביזטור, וכל הופעה אצלו נראתה שונה מקודמתה. הנגנים שלו זרמו איתו".
