מדוע האמריקנים וצה"ל לא תוקפים את "הר המכוש", ומתי זה ייצא לפועל

מבחינה גיאולוגית בנוי הר המכוש מסלעי יסוד, בעיקר גרניט, ולכן המנהרות החצובות בו, שלפי הפרסום היום (שלישי) ב"וול סטריט ג'ורנל" נמצאות בעומק של 135-100 מטר, חסינות כמעט לחלוטין מפני הפצצה אווירית. שני המרכיבים הללו - העומק והרכב הסלע שאין קשה ממנו - דומים מאוד למאפייני מתקן ההעשרה בפורדו. כזכור, בסיום מבצע עם כלביא בקיץ שעבר היה צורך במפציצי B-2 אמריקניים ובחימוש מיוחד (מבצע "פטיש חצות") כדי לגרום נזק למתקני ההעשרה בפורדו וכדי לקבור את האורניום המועשר ל-60% שאוחסן בו.

המונח "הר המכוש" הוא תרגום. שמו הפרסי של ההר הוא קוה-אה-קולאנג, שמשמעותו מכוש או מעדר, מה שכנראה מעיד על כך שכבר בימים קדמונים נחשבה החציבה בו לקשה במיוחד. אפילו כיום, בעזרת ידע ומכשור סיניים, מדובר במשימה מורכבת למדי.

מאפייני התקיפה בפורדו ביוני 2025 - שיידרשו שוב, אם וכאשר:

הסיבה שהמתקן התת-קרקעי תחתיו לא הותקף ביוני 2025 הייתה שהוא היה ריק, או כמעט ריק, ועדיין לא התברר למה הוא עומד לשמש. אבל אחרי מבצע עם כלביא החלו האיראנים להעביר למנהרות הר המכוש צנטריפוגות ומכשור אחר מנתנז, וכן ציוד שהצליחו להוציא מאתרי גרעין אחרים שהופצצו. הפעילות הזאת לא החלה מיד, כי לקח לאיראנים זמן לפנות את פתחי המנהרות הישנות בנתנז, בפורדו ובאיספהאן. רק כמה חודשים אחר כך, בסתיו 2025, הם החלו להעביר לשם בחשאי את הצנטריפוגות שנשארו או שסבלו נזק קל.

האיראנים השתדלו להסתיר את הפעילות הזאת מחיישני הלוויינים ואמצעי הביון האחרים שהפעילו ישראל וארה"ב, אבל לא בהצלחה רבה. אף על פי כן, הר המכוש לא הותקף במבצע "שאגת הארי" הישראלי ו"זעם אפי" האמריקני, שהחלו בסוף פברואר 2026 ונמשכו עד הפסקת האש בתחילת אפריל.

אפשר להעריך שאחת הסיבות לכך הייתה שהוא עדיין לא שימש לפעילות גרעינית ממשית, כמו העשרה או עיצוב הפצצה, אלא לאחסון בלבד. סיבה נוספת, לא פחות חשובה, היא שפגיעה ממשית במנהרות הר המכוש חייבה מבצע גדול במיוחד, שרק צבא ארה"ב יכול להוציא לפועל, מפני שרק לחיל האוויר שלו יש פצצות GBU 57, שמשקלן כעשרה טון ומסוגלות לחדור לעומק של כ-60 מטר גם בסלע קשה (ורק לאמריקאים יש מפציצי B-2 חמקנים, שכל אחד מהם מסוגל לשאת כמה פצצות כאלה).

לשם המחשה, במבצע "פטיש חצות" ביוני 2025, שבו הותקפו המתקן התת-קרקעי בפורדו ואתרי גרעין תת-קרקעיים נוספים באיראן, השתמשו האמריקנים בשבעה מטוסי B-2 שנשאו 14 פצצות חודרות בונקרים מדויקות מאוד. כל אחת הופלה לתוך המכתש שיצרה הפצצה הקודמת, וכך הגיעו לעומקים של כ-80 עד 100 מטר. עצם הזעזועים שיצרו באזור הר פורדו גרמו להרס מתקני הצנטריפוגות הרגישים באופן שהוציאו אותן מכלל שימוש.

הפצצתו הייתה אחד המבצעים הגדולים ביותר שביצע חיל האוויר האמריקני מאז מלחמת העולם השנייה. במתקנים סיסמיים באזור פורדו נמדד אז זעזוע כרעידת אדמה בעוצמה של 4.3. לא רק שהצנטריפוגות המסתובבות במהירות נפגעו, אלא גם הבסיסים המפולסים שעליהם הן עומדות. לכן קבעו שירותי המודיעין בארה"ב וישראל שמתקן פורדו הוצא משימוש, אף שלא הושמד.

המפציצים הגיעו אז בטיסה ישירה מבסיס במדינת מיזורי שבארה"ב וחזרו אליו - סך הכול יותר מ-30 שעות באוויר. בנוסף נערך מבצע הטעיה של שבעה מפציצי B-2 חדישים אחרים, שטסו לאי גואם באוקיינוס השקט כדי לגרום לאיראנים לחשוב שמשם תגיע התקיפה.

אלא שמה שלא פחות חשוב הוא שבכך כילו האמריקנים כמעט לחלוטין את מלאי הפצצות החודרות הכבדות שהיה בידיהם – 14 מתוך כ-20. מכך אפשר להבין שהפצצת הר המכוש תהיה מבצע מסובך לא פחות. אולי אפילו יותר: לקראת "פטיש חצות" סלל חיל האוויר הישראלי את הדרך למפציצים האמריקניים, כשהשמיד את מערכות ההגנה האווירית בדרך לפורדו, נתנז ואיספהאן. ולמרות זאת האמריקנים שלחו אז צי של 125 מטוסי ליווי - כולל מטוסי קרב חמקניים מדגם F-22, מטוסי שיבוש אלקטרוני ואחרים ששימשו מעטפת למפציצי ה-B-2 החמקניים.

בכל אלה, כולל הסיוע הישראלי, צריך יהיה להשתמש גם בהפצצת הר המכוש. לכן, בינתיים השיקול המרכזי של ישראל ושל ארה"ב, הוא של עלות מול תועלת.

על פי הפרסום ב"וול סטריט ג'ורנל", בהר המכוש לא מתנהלת בינתיים פעילות גרעינית ממשית. הוא משמש רק לאחסון צנטריפוגות ומכשור אחר שאינו מותקן ואינו מטופל באופן שיאפשר להשתמש בו בזמן הקרוב.

לכן, אם רוצים לשחזר את הפגיעה שבוצעה אשתקד במתקן בפורדו, יש ארבעה תנאים בסיסיים שצריכים להתקיים: 1. מודיעין על כך שלמקום הועבר האורניום המועשר ל-60%, ועל כך שהאיראנים התקינו והפעילו, לפחות בצורה ניסיונית, את הצנטריפוגות ואת שאר המכשור. 2. שיהיה מספיק מודיעין על המיקום של אולמות הייצור וההפעלה של הצנטריפוגות, כדי שאפשר יהיה לפגוע בהן במדויק. 3. שהתעשייה האמריקנית תחדש מלאי מספק של פצצות GBU 57 כבדות חודרות. 4. שחיל האוויר האמריקני ישלים את התכנון ואת ההכנות הלוגיסטיות והאחרות הדרושות למבצע מורכב לפחות כמו פטיש חצות. זה דורש זמן, ועולה הרבה כסף.

סביר להניח שאיסוף המודיעין על המתקן הזה אינו קל. כדי להגיע לתוצאה ממשית צריך לדעת בדיוק היכן מותקנות הצנטריפוגות ולחשב בדיוק של מטר או שניים, אולי פחות, את המקום שבו יפגעו הפצצות בזו אחר זו, כדי שיוכלו לחדור את סלעי הגרניט ולגרום נזק ממשי לאולמות הייצור והצנטריפוגות, ולא רק לזעזע את ההר.

כלומר, זה מבצע חד-פעמי שצריך לעשות אותו בעיתוי מדויק: מחד רגע לפני שהאיראנים מייצרים בו חומר בקיע, ומאידך לא מוקדם מדי, באופן שלא ישיג שום עיכוב ממשי בתוכנית הגרעין האיראנית.

קרא את הכתבה המלאה במקור