מחיר ההסלמה באיראן - והדילמה הישראלית

כעת התיאום הצבאי והמודיעיני בין פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (CENTCOM) לצה"ל מצוין, ומזכיר מאוד את התיאום שקדם למבצע "שאגת הארי". המערכה האחרונה שדרגה באופן משמעותי את היכולת של הצבאות לעבוד יחד, וכיום קיימת ביניהם רמת תיאום גבוהה מאוד.

בישראל מודעים לתוכניות האמריקניות, ובמערכת הביטחון נערכים בהתאם לתרחישים השונים. עם זאת, גורמים בישראל מדגישים כי לצד ההכנות והעבודה המשותפת, יש משתנה אחד שאי אפשר לשלוט בו: טראמפ עצמו.

"אנחנו יודעים שהוא יכול להפוך את התוכניות ברגע האחרון", אומרים גורמים בישראל, ומזכירים את ההתנהלות שלו בעבר, כולל מקרים שבהם מהלך שנראה קרוב לביצוע השתנה או נעצר ברגע האחרון. מבחינת מערכת הביטחון, לכן, גם כאשר קיימת הערכה שטראמפ כבר קיבל החלטה ונערכים בהתאם, תמיד נשארת האפשרות שהנשיא האמריקני ישנה את דעתו בדקה ה-90.

אבל השאלה המרכזית מבחינת ישראל אינה רק אם תהיה תקיפה כמענה לתקיפה איראנית. השאלה היא מה רוצים להשיג באמצעותה.

בישראל לא רוצים להיכנס לעוד אירוע קטן או מוגבל, עוד סבב של כמה ימים שבמהלכו יהיו תקיפות, שיגורי טילים, הישגים טקטיים והצהרות – ובסופו של דבר כולם יחזרו פחות או יותר לאותה נקודה. מבחינת ישראל, מהלך כזה יהיה בזבוז של זמן, משאבים ויכולות. אחרי תקופה ארוכה של מלחמה, שחיקה של הצבא והעורף ושימוש מסיבי במערכות הגנה, אין רצון להיכנס לעוד סבב רק כדי לסמן הישג נוסף. ישראל רוצה תוצאה אחרת. לא עוד סבב – אלא שינוי. וכאן נכנסת שאלת התשתיות והאנרגיה.

אם תתקבל החלטה לצאת למהלך משמעותי, בישראל מבינים כי כדי לייצר אפקט אסטרטגי אמיתי, ייתכן שלא יהיה די בפגיעה נוספת ביעדים צבאיים או באתרי גרעין וטילים. גם פגיעה באתרי גרעין לא תביא להגשמת היכולת הזו. פגיעה בתשתיות קריטיות ובמערכי האנרגיה של איראן יכולה לייצר מנוף לחץ מסוג אחר לחלוטין.

איראן היא מדינה גדולה, עם כלכלה מורכבת שמוחלשת כעת, ותשתית אנרגיה שהיא הבסיס ליכולתה לתפקד. פגיעה משמעותית במערכות הללו אינה רק הישג צבאי. היא יכולה להשפיע על המשק, על התעשייה, על יכולת הייצור ועל היכולת של המשטר להמשיך לנהל מערכה לאורך זמן. במובן הזה, האנרגיה יכולה להפוך ממטרה צבאית למנוף אסטרטגי.

המשמעות היא מעבר ממערכה שמטרתה לפגוע ביכולת הצבאית של איראן למערכה שמנסה להעלות באופן משמעותי את המחיר שהמשטר משלם.

בישראל לא רוצים עוד סבב. לא רוצים עוד כמה ימים של תקיפות, שיגורים, יירוטים והישגים טקטיים, שבסופם איראן תתחיל לשקם את מה שנפגע ותתכונן לסיבוב הבא. לא רוצים רק לפגוע בטילים או במתקנים, אלא רוצים להקשות על המדינה כולה להמשיך ולתפקד כאילו דבר לא קרה. הכוונה היא למהלך שיפגע לא רק ביכולות הצבאיות של המשטר, אלא גם ביכולתו להמשיך לייצר, לממן, להתחמש ולנהל מערכה לאורך זמן.

אבל כאן גם טמון הסיכון. פגיעה בתשתיות אסטרטגיות ובאנרגיה עלולה להביא להסלמה רחבה בהרבה. איראן עשויה להגיב בעוצמה נגד ישראל, נגד כוחות אמריקניים ונגד אינטרסים אמריקניים באזור. היא עלולה להפעיל את מערך השלוחים שלה ולנסות להרחיב את המערכה לזירות נוספות. לכן, אם טראמפ יחליט לפעול, הוא יצטרך להכריע לא רק אם לתקוף, אלא גם מהי התוצאה שאותה הוא רוצה להשיג. האם הוא מעוניין בעוד סבב של חילופי מהלומות, או במהלך שייצר שינוי אמיתי במשוואה?

זו בדיוק הדילמה הישראלית. בישראל מבינים שאם תהיה תקיפה מוגבלת, איראן עלולה לספוג מכה קשה – אך בתוך זמן לא רב להתחיל בשיקום. היא תבנה מחדש את מה שאיבדה, תשקם את התשתיות ותנסה לחזור למסלול. לכן, מבחינת ישראל, המבחן האמיתי אינו כאמור רק כמה מטרות יושמדו. בסופו של דבר, השאלה אינה אם ישראל וארצות הברית מסוגלות לפגוע באיראן. הן כבר הוכיחו שהן מסוגלות. השאלה היא אם הפעם הן מוכנות ללכת למהלך שיביא תוצאה אחרת.

המחיר של עוד סבב הוא לא רק המחיר הישיר של המלחמה. מדובר בגיוס מילואים, בהפעלת חיל האוויר, בשימוש במיירטים יקרים, בשחיקת מטוסים ואנשי צוות, בפגיעה בשגרת החיים ובמשאבים שמופנים מזירות אחרות. לכן בישראל לא רוצים להיכנס למערכה נוספת רק כדי להשיג עוד הישג טקטי. אם יוצאים למהלך, רוצים שתהיה לו תכלית ברורה ותוצאה ברורה.

וזה גם ההבדל בין עוד סבב לבין מהלך אסטרטגי: סבב יכול להסתיים בהפסקת אש. מהלך אסטרטגי אמור לשנות את המציאות גם אחרי שהמטוסים חוזרים לבסיסים.

קרא את הכתבה המלאה במקור